רציתי לפתוח את הבלוג בדבר הכי קשה לי.
החיים!
בבקשה תקראו עד הסוף
החיים שלי מאז ומעולם לא היו כאלה פרפקט.
אבל לפני שנתיים,
הכל התפרק לי בין הידיים.
אהבה ראשונה,
נו כן וגם האכזבה.
העיקול בזה שאיבדתי את האדם היחד במשפחה שהייתי יכולה לדבר איתו. (בן דוד, ארי וייס ז"ל)
התחילו ריבים עם ההורים יום יום באופן קבוע.
חברות שהתגלו כרכלניות צבועות ושקרניות.
אז החלטתי שאני אשמור הכל בבטן.
שנתיים אני סוכבת מועקה בלב, אין לי מישהו שיתמוך בי ברגעי משבר.
ההורים לא מאמינים בגרוש למה שאני אומרת.
חברות? נשארה נורמלית רק אחת.
אחח ואהבות? כמה איכזבו אותי, אי אפשר לספור.
לא מזמן גיליתי גם שהידיד הכי טוב שלי?
הוא שקרן רכלן סכסכן ומניאק.
לא ידעתי יותר מה לעשות.
למי לפנות, אם בכלל להמשיך לחיות.
חשבתי על לשים לזה סוף,
באמת.
ויום אחד אזרתי אומץ והחלטתי לעשות את זה.
להתאבד.
אבל מה שמנע ממני,
זה היה אותו ידיד שכנראה שהרגיש שמשהו לא בסדר.
אני חווה לו את חיי.
ואז לפני שנה היה תקופה של אושר.
רק לרגע קט.
היו לי שתי חברות שהייתי יכולה לספר להם הכל.
היה לי מישהו שהכניס אור בחיי.
והידיד שלי עדיין היה כאן בשבילי.
אבל למה שזה ימשיך ככה בחיים שלי?
אצלי הכל צריך להשתבש.
התקופה הזאתי נמשכה בדיוק 3 חודשים,
החודשים המאושרים בימיי.
אני יודעת שזה נשמע פטתי ועלוב.
שילדה בת 14 רוצה לשים סוף לחייה,
בטח הרבה אומרים רק בשביל צומי.
אבל לא,
מתי זוכים בצומי אחרי שמתים ?
אתם לא יודעים איך זה לקום כל בוקר בידיעה:
שיש לך אחות שרק מבקרת אותך
אח שלא תמיד אני רואה אותו
הורים שלא מאמינים לך בגרוש
חברה אחת שגם לה יש את הקטעים שלה
ולקום בידיעה שאין לך מישהו בחיים,
מישהו שיגיד לך שהוא אוהב אותך, שהוא כאן בשבילך.
שוב חשבתי על זה לשים לכל זה סוף,
החיים כל כך ארורים.
את כל מה שכתבתי פה סיפרתי רק ל4 ילדים.
שתי חברות שהכרתי פה בשוקס.
ידיד, ומי שחשבתי שהוא ידיד (מישהו שהרוב מכירים בשוקס)
דיברתי איתו שעתיים,
והוא הצליח להוציא ממני דברים של שנתיים.
אמר שהוא תמיד יהיה פה לידי באש ובמים.
ושהוא לא מניאק ורכלן כמו שאר הבנים, שלא אכפת לו יופי.
פ'חח ממש.
ברגע שהוא שוב העביר מבט בתמונות,
ראה אותי, בחן אותי.
הוא נעלם,
לצערי.
זה מה שכתבתי לו :
"יוסי (שם בדוי)
דיברתי איתך באייסיקיו מה, שעתיים?
והצלחת להוציא ממני דברים שלא סיפרתי לאף אחד.
חשבתי שאתה שונה.
נחמד, מתחשב, לא רק יופי בראש.
אבל כנראה שטעיתי,
אמרת שאתה תמיד תהיה פה לידי, ממש.
אם דמעות בעיניים אני רושמת לך את זה.
ת'אמת יצאת מניאק.
שלחתי לך הודעות בשוקס מתעלם, הודעות פה, גם מתעלם.
מה חשבתי ? כל הבנים אותו חרא.
רק יופי יש להם בראש.
נכון אני לא בלונדינית עם עיניים כחולות מהממת.
את זה כבר אני יודעת.
אבל ממך? ציפיתי ליותר. זה שאמר לי מילים כאלה יפות במשך שעתיים,
נעלם אחר כך ליומיים.
בתוכי אני לא מתחרטת על מה שאמרתי לך,
כי אני יודעת שיש בפנים משהו מתוק.
אז, בקיצור.
סליחה שהטרדתי אותך בכל הבעיות שלי.
לא אטריד אותך יותר בחיים.
3> ספיר."
אני לא יודעת יותר מה לעשות בחיים שלי.
אני מרגישה ריקה בתוכי.
שאין לי בשביל מה לחיות.
אני רושמת לכם את זה עכשיו כדי שכולם ידעו את הסיפור שלי.
כי אני רוצה,
שרק.
יעזרו לי. ):
עם דמעות בעיניים
רשמתי לכם את זה.
כי ידעתי שחצי מפה אני לא אראה בחיים.
והחצי השני לא ירחם עלי.
רק תנו לי סיבה לחיות.
שלכם.
ספיר 3>
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
