Words in the wind
I lay my words upon the air, I send them so, onto the wind. I whisper soft and ask for it to carry them away. |
| 6/2010
כמעט חצות. הלחות הקיצית נכנסת מבעד לחלון ונדבקת לי לעור. הידיים חסרות מנוחה על המקלדת. קדימה..
זמן רב לא כתבתי דבר. ודווקא חלפו בראשי אינספור מחשבות שפעם לא הייתי יכולה שלא לכתוב. אינספור תהיות קיומיות-יומיומיות מהסוג שמזדמזם דרך קבע במוחי. מוזן על ידי כמה ספרים מעוררי מחשבה שקראתי לאחרונה (סוף סוף, ולבושתי רק לראשונה, את 'שתהי לי הסכין'...), הסתחרר הקונצרט המוכר, כשמדי פעם צפה ועולה איזו תובנה קיומית-יומיומית, מהסוג שעולה לי לא מעט אבל לא מקדם אותי לשום מקום.
כל הנסיון האינסופי שלי לרדת לעומק נראה עכשיו, יותר מתמיד, חסר תועלת.
הרי גם על הדברים שכבר חקרתי והבנתי מכל הכיוונים אני לא מצליחה להתגבר ותוהה שוב אם יש דברים שפשוט אי אפשר לתקן, ומה זה אומר לגבי העתיד שלי.
העתיד. מוזר, אבל למחשבה על העתיד יש אצלי תמיד טעם של געגוע, או החמצה. וגם לפעמים כשעולה בה טעם אחר, של ציפיה וכמיהה והתרגשות - עושה שקיק הארס את פעולתו המוכרת.
המחשבה על למצוא את עצמי באיזה עיסוק בנאלי ומשעמם היא בלתי נסבלת. אני גם לא חושבת שאחזיק מעמד במצב כזה, וזה חבל, כי בכל זאת החלטתי לפני כמה שנים שכדאי ואפשר לתת לעצמי סיכוי. אבל מה זה אומר באמת, לתת לעצמי סיכוי? הרי אין לי מושג ולא חצי או רבע של מושג מה אני רוצה.
רבים יאמרו - לאן את ממהרת? הרי יש לך עוד זמן להחליט מה את רוצה. אבל אין לי זמן, אין לי אפילו רגע. בכל רגע מובזבז בו אני לא עושה עם עצמי כלום אני בעצם מאכילה את הפחד ושקיק הארס גדל ותופח, מוכן לשלח את רעלו בכל מחשבה על תעוזה של ממש. תעוזה מבחינתי פירושו להעז להיות משהו. להתנסות במשהו. לא לפחד להיכשל. ללכת אחר האמרות השחוקות שאני משמיעה שוב ושוב באוזניי, ובאוזניהם של אחרים - ולהיות מי שאני באמת. לא להתפשר על כלום.
בנסיעת האוטובוס הרגילה שלי, חשבתי היום שאני מרגישה, בעת ובעונה אחת, בת 17 ובת 50.
מצד אחד הטואטליות (או הרצון בה?) ומצד שני הפאסיביות, הפחדנות והפסימיות שכל כך מזכירים לי את אמא שלי.
"Do as you wish"
אני מזכירה לעצמי, ואפילו מסובבת את הגב אל המראה ומציצה מעבר לכתף באורין שמקועקע שם. כן...עשה מה שליבך חפץ. בשביל למצוא את הדבר הזה צריך להשתחרר מהפחד ולהעז, אבל איך?
ככה זה. דאגות קיומיות-יומיומיות ומשעממות בנורמליות שלהן.
לא בטוחה אם לצחוק או לבכות, אז במקום זאת אני שותה את שארית הוויסקי בכוס בלגימה. קדימה, סיגריה ולישון. מחר צריך לקום ולנסות הכל מהתחלה.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
