מכתב שכתבתי לא' לפני מספר שעות

רק כדאי שלא ימחק

בוהה בטיפות שזולגות על הזכוכית שעליה מתנוססת כתובת בכתב ראי, באופק עננים מאפירים עם קווים סגלגלים מודיעים בגאון על בואם ועל כוונתם להטביע כל גרגר אבק ובדל סיגריה שיקלע בדרכם.

עמוק עמוק בתוך הגוף שוכנת לה הנפש.

איש עוד לא ראה אותה,

אבל כולם יודעים שהיא קיימת.

ולא סתם יודעים שהיא קיימת,

יודעים גם מה יש בתוכה

"סליחה , "

"סליחה .... "

" סליחה !! אפשר בבקשה לקבל שירות ?! "

"כמובן, מצטערת פשו- "

"הפוך גדול בטייק אוואי ! ומהר, אני קצר בזמן! – גם כן, מה צריך לעשות בשביל שרות..."

בתוך הנפש,

במרכזה,

עומדת לה על רגל אחת

ציפור. ציפור ששמה ציפור הנפש.

והיא מרגישה כל מה שאנו מרגישים:

כשמישהו פוגע בנו, מתרוצצת לה ציפור הנפש בגופנו

אנה ואנה לכל כיוון, סובלת מכאבים קשים.

חוזרת לעננים שלי . ולמגרש החניה.

למעשה אי אפשר להבחין בו, באספלט הפגום והקריר - כפרוצה זקנה חלפו עליו המוני אדם, והוא נחבא מתחת למעטה הרטוב , הגשם מטופף ויוצר בו סימנים. מכונית קדושה נכנסת , ובנסיעתה על המים נראה כאילו היא צפה עליהם בהילת אורותיה.

כשאני קולטת שהדמיון הפרוע שלי נוסק ומתחיל לטשטש בין קווים ברורים אני מחליטה שיהיה בריא יותר לבהות באנשים.

זוג צעיר נכנס לבית הקפה –

שמחה בשבילם, מקנאה בשביל עצמי – על כך שאני אאלץ לחכות לסוף השבוע.

הם בטח הולכים להתיישב בשולחן מספר ארבע.

ברור.

אחד לאטה קטן חלש אחד אספרסו כפול חלב חם בצד. בנאלי.

כשמישהו אוהב אותנו,

מקפצת לה ציפור הנפש

בדילוגים קטנים ועליזים,

קדימה ואחורה,

הלוך ושוב.

"למעלה!!!"

מתי היא כבר תבין שאם אני לידה היא לא צריכה לצעוק לי ? .... חוץ מזה, שעד עכשיו לא חשבתי שאני אגיב בכזאת צייתנות לקריאה " למעלה" . הם יכולים לשרוק לי וזהו. אני מבטיחה לא לנבוח.

כשמישהו קורא בשמנו,

מקשיבה ציפור הנפש היטב לקולו,

על מנת לזהות איזו מין קריאה היא זו.

בשולחן שתיים עשרה יושבות אם ובת.

הבת עדיין במעיל, ראש מורכן . האם מנהלת את השיחה בתנועות גוף בטוחות והחלטיות. ללא ספק האם בטוחה כי היא תשנה את חייה של בתה הסוררת . אך בתה פשוט טועמת. קצת מפה וקצת משם. עגיל טרי בגבה, האנג אובר מאתמול, מעניין מה מכסה הצעיף. מה לעשות , שולחן שתיים עשרה נמצא לידי והמידע זורם לתוך אוזני... החלטות על סדרי יום, לוחות זמנים, מטלות בבית ...

היא מדברת כל כך הרבה שנראה כאילו הדיסק נתקע. הטיפות זולגות על החלון ועל לחי הבת שמבטה מתנגש במבטי.

כשמישהו כועס עלינו,

מתכנסת לה ציפור הנפש בתוך עצמה,

והיא שקטה ועצובה.

מגישה חשבון לשני השולחנות והללו הולכים.

רטט בכיס, מסתכלת מי זה למרות שאני כבר יודעת וגל חמים עולה בי.

כן כן, מספיק עם הפורמאליות – זה אתה.

מדגדג לי באצבע ללחוץ על הכפתור הירוק וכשאני מרימה את המבט אחראית המשמרת מסתכלת עליי – מצביעה על התפריטים ועל השולחן החדש שהתיישב. נו באמת?! אולי תיקחו בטייק אוואי?!. אבל החיוך המטופש כבר מרוח לי על הפנים , מגישה להם תפריטים והם מחזירים חיוך מופתע. נו, מה לעשות, החיוך הזה כבר מנהל חיים עצמאיים, הוא השתלט לי על הפנים ללא יודעין.

מחכה לחיבוק חם מתחת לפוך, ראשי מונח על החזה שלך וידך עלי. מקשיבה לך בשתיקתך.

וכשמישהו מחבק אותנו, ציפור הנפש,

השוכנת עמוק עמוק בתוך גופנו,

גדלה וגדלה, 

עד שהיא ממלאה כמעט את כל המקום שבתוכנו.

עד כדי כך טוב לה בחיבוק.

ודאי גם תרצו לדעת ממה עשויה ציפור הנפש. 

אה, זה דווקא פשוט מאוד:

היא עשויה מגרות מגרות.

מגרות אלה אי-אפשר לפתוח סתם כך,

כי כל מגרה נעולה במפתח המתאים רק לה !

וציפור הנפש,

היא היחידה היכולה לפתוח את מגרותיה.

כיצד ?

גם זה פשוט מאוד: 

ברגלה השנייה.

ובכן, כנראה שמצאת חן בעיני הציפור שלי, כי שוחד היא לא מקבלת ואף לא דברי סרק

אך זוהי עובדה כי היא נתנה לך להשתמש במפתחות שלה.

שיטוט ארוך בין יערות של מגירות עוד מחכה לך. את חלקן תשמח לגלות, את חלקן פחות- אך אם תרצה את עזרתה היא תהיה שם, תשמח להסביר, או להקשיב, או פשוט להיות.

תמיד אהבתי צרורות של מפתחות, והנה אני מהלכת לי עם צרור שאינו שלי,

משוטטת לי בין רחובות של מגירות שאינן מוכרות לי. וכבסוד הגן הנעלם מסתכלת דרך המנעול ומסתנוורת ממראות ,ומשתכרת מריחות גנים שעוד טרם הספקתי לפתוח את מנעולם.

עוד כמה שעות ...

לכן כדאי,

אולי מאוחר בלילה, כששקט סביב,

להקשיב לציפור הנפש שבתוכנו 

עמוק עמוק בתוך הגוף.