בפרק הקודם הייתה תגובה מ'ללא שם' שאמרה שהסיפור הדרדר.
אני ממש מצטערת ,
אני רוצה לדעת אם אתם באמת חושבים ככה..
ועכשיו לפרק.
פרק 56-
בקושי הצלחתי להיפרד מטום בשדה תעופה,
הוא אמר לי שזה לא מפריע לו. ושגם לו יש חלומות קצת מוזרים ושהוא רוצה שאני ישאר איתו,
שאני זאת שנותנת לו את הכוח להמשיך להופיע.
נשאר עוד חצי חודש לסיום סיבוב ההופעות.
נשאר את צרפת,ועוד כמה מדינות ליד גרמניה, וגרמניה בכללי.
הבטחתי לו שאני יסדר את העיניין הזה, ילך לאחת שתפתור חלומות או משו כזה ושאני יתנער מזה מהר.
הרגשתי קצת לא נורמלית, פחדתי להישאר לבד אבל לא יכולתי לעשות לטום את זה.
הייתי חייבת ללכת, לא יכולתי להישאר איתו כשאני יהפוך גם אותו לקצת לא נורמלי.
"טום , אני אוהבת אותך. אני לא מבינה איך אני יוכל להסתדר בלעדייך כמעט חודש.
יהיה לי כל כך קשה." אמרתי ודמעות עמדו בעיניי,
"אז אל תלכי, נעמה אל תלכי ," הוא אמר וחיבק אותי חזק,
"קריאה אחרונה לטיסה 236 לגרמניה , הנוסעים מתבקשים לעלות למטוס" שמעתי ברמקול,
"טום המטוס יוצא, אני חייבת ללכת חיים שלי" אמרתי ולא יכולתי להיפרד מהחיבוק שלו,
"אבל נעמה" הוא אמר והחזיק לי ביד,
"מה יפה שלי?" שאלתי והסתובבתי אחורה.
"תבטיחי לי שתשמרי על עצמך," הוא אמר,
"מבטיחה, ותבטיח לי שתשמור על עצמך, אני לא יוכל בלעדייך" אמרתי,
"מבטיח" הוא אמר,
"אני אוהבת אותך," אמרתי ונשקתי לו
"גם אני אוהב אותך" הוא אמר,
"ביי.." הלכתי ונופפתי לו,
"בייי.." הוא צעק לי,
"טום חייבים לעלות על המטוס," צעק לו גוסטב,
"אני בא .. אני בא.." אמר טום
כל אחד עלה על המטוס שלו,
טום במרחק 5 שעות מצרפת ואני במרחק איזה 10 שעות מגרמניה.
זה כמו לנסוע מניו-יורק לישראל.
את רוב הנסיעה העברתי בשמיעה בIPOD שלי,
אני ידעתי שאני יתגעגע אליו כל כך, שאני ישתגע יותר.
לבסוף הגעתי לגרמניה, אמא וקייט חיכו לי בשדה תעופה.
הגעתי הביתה ועליתי מהר לחדר, נכנסתי והרחתי את הריח המוכר של הבית,
פתאום עלה לי חיוך,
אולי קצת בית, זה מה שהייתי צריכה.
סגרתי את הדלת והפוסטר של טום עם החתימה עמד לי מול הפרצוף.
"טום.." אמרתי בחלש ונישקתי את התמונה,
הדלקתי את המחשב והתחברתי למסנג'ר, דיברתי קצת עם לידור וכמה בנות מהבית ספר.
הכנסתי דיסק עם מלא מלא שירים שצרבתי מהמחשב,
השיר הראשון היה we are broken של פאראמור.
ישר חשבתי על טום,
נכנסתי למיטה והתכסתי בשמיכה שטום הביא לי,
כזאתי נעימה מפליז עם ציור של הלו קיטי.
הסתכלתי על התמונה שלי ושלו בים שעמדה בתוך מסגרת אדומה יפייפיה בשידה.
"אחח לא ראיתי אותך בקושי יום ואני כל כך מתגעגעת" אמרתי,
הקשבתי למוזיקה ונרדמתי,
לא חלמתי בכלל, הרגשתי את זה,
בדרך כלל אני מתעוררת וישר נזכרת בחלום האחרון שחלמתי,
אבל הפעם. שום דבר.
פתאום הפלאפון שלי צלצל,
ראיתי 4 שיחות שלא נענו,
אחת מאן,אחת ממישל ושתיים מטום.
לא הספקתי לענות,
5 שיחות שלא נענו-הצג השתנה.
לחצתי על המקש כדי לראות מי התקשר הפעם.
מספר שלא הכרתי הופיע על הצג,
"מי זה?" שאלתי את עצמי,
החלטתי להתקשר אל המספר הזה, ואחר כך אני ידבר עם טום מישל ואן,
"הלו?" אמרתי ,
"נעמה?" שמעתי מהצד השני,
"כן.מי זה?" שאלתי,
"זאת ג'ולי מהכיתה." אמרה ואני נרגעתי,
"היי ג'ולי " אמרתי שמחה,
ג'ולי ילדה ממש חמודה, והיא לומדת איתי כבר שנתיים בכיתה,
אני דיי התחברתי אליה, אבל אף פעם לא היינו חברות ממש טובות.
"נעמה שמעתי שהגעת הביתה ואני בדיוק מארגנת מסיבה קטנה בבית שלי, את רוצה לבוא?" היא שאלה,
"בטח למה לא ?" אמרתי,
"מתי זה?" שאלתי,
"בשעה 10 אצלי, את יודעת איפה אני גרה נכון?" היא שאלה,
"כן בטח, 2 דקות מהגן ליד הבית שלי נכון?" שאלתי,
"כן בדיוק.. ליד עץ הגדול.." היא אמרה,
"אוקיי . אני יבוא. תודה על ההזמנה." אמרתי,
"בכיף." היא אמרה וניתקה את השיחה.