חן חסיד.

זה התחיל אתמול עוד לפני הצפירה,עוד לפני הכל.אחותי טסה לחו"ל לחצי שנה.הבכי שהיה אתמול היה לא נורמלי. אבל זה לא משנה,לפחות לא עכשיו,לפוסט הזה.היינו צריכים לעמוד לצפירה,עמדנו ובכינו.... בכנינו ובכינו. זה היה קשה. אבל מה שבאמת היה קשה.. זה היום שלמחרת. הטקס,העצבות ששרה בכל מקום ובמיוחד בבית שלי.הכל נורא קשה. הסרטים העצובים שלא נגמרים, הכל הופף למועקה אחת גדולה. קמים בבוקר וצריך להתארגן לבית הספר. שמים חולצה לבנים ולובשים פנים שמחות כשבעצם,בתוך תוכי אני רוצה לפרוץ בבכי. נכון, לא הכרתי אותו, אבל זה לא הופך את זה ליותר פשוט.הבן אדם הזה,שעוד לא ישוב הביתה,ועוד לא יצחק,וגם לא יבכה,לא יחייך ולא ישתוק, אותו בן אדם שגזלו ממנו את העתיד ומה שנשאר זה רק זכרונות מהעבר.הדבר הזה שקרה ,דבר כל כך משמעותי,כל כך גדול , הוא אצלי,בבית שלי ,במשפחה שלי. זה לא נקלט.ממש לא. אני עד היום לא קולטת כמה המשפחה שלי הייתה יכולה להיות יותר מאושרת אם רק המדינה הזו היו זהירים יותר,ושומרים יותר,ודואגים יותר. דוד שלי,מיכאל אוחיון ז"ל , נהרג בעת מילוי תפקידו כאשר שלחו לו פצצה בדואר. פצצה שממוענת אליו וכשהוא פתח אותה, הוא נהרג במקום. סבתי סול ,אמא של דודי ואמא של אמא שלי הייתה איתו באותו הרגע. היא ממש ראתה מול העיניים שלה את הבן של מת, והיא לא יכלה לעשות כלום. היא בעצמה נפגעה קשה מהפצצה והיא עברה הרבה מאוד ניתוחים מסובכים והצליחה לשרוד ולהישאר בחיים. עד היום , 33 שנה לאחר האירוע הנורא הזה, לא מצאו את האנשים אשר שלחו לו את הפצצה. אותם אנשים שהרגו את דוד שלי. אותם אנשים שגזלו מאדם אחד ומאושר את חייו.אותם אנשים שאלמלא הם, הוא עדיין היה בחיים ויכול להיות שהיו לו ילדים או אפילו נכדים כיום. אותם אנשים שקרעו את ליבם של כל המשפחה של אמא שלי. אותם אנשים, שיכול להיות שאני אפילו רואה אותם יום-יום ברחוב ואני אפילו לא יודעת את זה. אני בטוחה שאז,בימים ההם, היו יכולים למצוא מי זה אבל לא ניסו כי לאף אחד לא היה באמת אכפת. הרי זה לא פיגוע ענק או משהו, זה רק עוד אדם אחד זה לא משנה. אולי להם לא אבל לי זה מאוד משנה. ואתם יודעים למה? האדם הזה הקריב את כל כולו לצבא ולמדינה ואף אחד לא נקט אצבע בשבילו. הרי, את הגלגל אי אפשר להחזיר לאחור אבל את האנשים כן היו יכולים למצוא. אני לא מאמינה שהוא מת. ואני, אחיינית שלו, לא זכיתי לראותו אפילו לא לכמה רגעים. רק לכמה דקות להציץ ולראות אותו צוחק,או אוכל,או בוכה או עושה משהו. הוא היה ילד, וכך הוא נשאר. מאז התאריך הנורא, 24.4.75, הוא לא גדל,והוא גם לא יגדל.  אמי,הייתה בת 11 כאשר אירוע הדבר. אני לא רוצה לדעת אפילו איך היא הרגישה,או כמה עוול נגרם לה. אמא שלי מדחיקה דברים אבל אני מכירה אותה טוב מאוד כדי לדעת שבתוך תוכה היא רוצה לבכות,לפרוץ בבכי. אמא, אמא שלי, אני אוהבת אותך ותמיד אוהב. אני מעריכה אותך על זה שאת כל כך חזקה. להיות עם אמא פצועה קשה, אח שמת ואבא שצריך להיות כל הזמן עם אמא זה לא פשוט. אז אמא-זה בשבילך. וגם בשבילך, דודי מיכאל אוחיון אשר לא זכיתי לראות, וגם לא אזכה לראות אף פעם.

מיכאל, בשבילי אתה גיבור ואם אלחם אי פעם על הארץ הזו, המלחמה תהיה למענך.

עדכון:

פוסט אחרון.

סורי אבל אין לי כוח לכתוב פה יותר. אז רק ככה לסיים יפה אני מוכנה.

מממ....... אוקיי. אחיות שלי עוד מעט חוזרות מחו"ל. כן,כן חוזרות. כך עברה לה חצי שנה.

סיימתי בצפר ואני עולה לט' , הכרתי מלא מלא ילדים חדשים , יש לי חברות חדשות , קיבלתי תעודה לא משו , היה לי חבר , היה גיחה פעם ראשונה (והיה חרא) , ועברו עליי עוד מלא דברים שכרגע לא עולים לי. אם אני יזכר אז אני יחזור לכתוב פה.

חח סתם לא . אמרתי שאין לי כוח לכתוב פה יותר.

אז ביי ביי.

*הדסוש, בהצלחה בתלמה ילין , אוהבים מלא , משפחת יונתן :) .

היה טוב, וטוב שהיה.