אני עדיין לא מבינה מה אתן מנסות לעשות .
כבר פגעתן בי לא פעם ולא פעמיים .
כבר הלכתן והשארתן אותי לבד להילחם .
היה לכן טוב בלעדיי , וכשהייתן צריכות ?
חזרתן לבקש. ידעתן שאתן .
איכזבתן, בצורה אכזרית .
אחרי 4 שנים , שהייתן קרובות אליי .
אני מוצאת את עצמי בגללכן לא ישנה ימים ולילות .
לא מצליחה ללמוד כמו שצריך .
השבוע, באתי להחזיר את כל הדברים ששייכים לכן .
כאילו נפרדת לתמיד שכזה .
זו הייתה דרך של 5 דקות , ואז פתאום , בראש הכל עובר,
רואה תמונות שלנו יחד, נזכרת ברגעים שעברנו.
על הצחוק, על הבכי , על הכאב והשמחה.
כשהגעתי , הנחתי את הדברים , העברתי האנחה קלה
ופשוט יצאתי אל הדרך, בחזרה אל הבית .
אז מה יצא מכן ?
אחת זונה , שמה שמעניין אותך זה רק גברים כל היום ,
תחפש איך לפגוע, גם אחרי שהכל כבר נפגע .
והשניה ? אולי פעם היה מי שייצב אותך, וכשהיו אומרים לך כן , מיד היה נאמר גם לא .
היום אין מי שיחזיק אותך חזק . בסוף תמצאי את עצמך או מתמוטטת ומתפרקת ,
או בידיוק באותו המצב של הבחורה שמושכת בחוטים שלך כרגע.
את חלשה, יש לך אופי חלש, תחזיקי את עצמך - חזק .
לא להאמין שזה מה שנשאר "מהחברות" שהיו לי .
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
It's never too late