ואולי הוא יהיה הבן אדם שבשבילו, החזקת חיים

ושוב, אני הכי מצטערת בעולם שלא יצא לי לעדכן..

או שאין לי כוח או שאין לי זמן.. אבל לא חשבתי להפסיק לכתוב את הסיפור,

מצטערת שיצא לכם לחכות כל כך הרבה.. 20 יום S:

מקווה להמשיך לעדכן ברצף ולא לדחות את זה..

פרק 7 - מה שעובר עליי

שני: "קים, תגידי את השתגעת?"

קים: "לא! לא השתגעתי.. זה הוא, הוא משגע אותי.."

שני: "ברגע זה ויתרת על מישהו שאהבת מהרגע הראשון, את מודעת לזה?"

קים: "אהבתי מהרגע הראשון.. ט'ח מה אני חיה בסרט?"

שני: "אף פעם.. אף פעם לא שמעתי אותך מדברת ככה, את יודעת מה הכי גרוע?"

קים: "נו.. מה?"

שני: "שזה הדבר הכי עצוב לשמוע ממך.."

שני הלכה הבייתה, בעינייה היו דמעות, היא אפילו לא ידעה למה היא בכתה,

הרי קים מתייחסת אלייה מגעיל כבר מתחילת השנה..

היא רק ידעה שאיכפת לה, הכי בעולם.

<מסנג'ר שיחה בין שני לליאור>

ליאור: "את היית איתה?"

שני: "איפה.."

ליאור: "שהיא נפרדה ממני.."

שני: "אמ.. כן :(, ליאור אני כל כך לא יודעת מה נסגר איתה!"

ליאור: "גם אני לא.. אני רק רוצה לבקש ממך טובה"

שני: "כן?"

ליאור: "תעזרי לי לשכוח אותה.. בבקשה.. זה הכל"

שני: "אוקיי.. אני אעשה הכל מבטיחה"

שבוע ויותר כבר עבר,

השיחה במסנג'ר נשארה פתוחה..

מדי פעם לקים, ליאור ושני היה יוצא להיות מחוברים ביחד,

אבל לא שלחו הודעות אחד לשני, אולי רק מדי פעם אוואי מרמז על כמה עצוב, על כמה קשה.

כבר חודשיים פלוס שקים בתהליך, השאיפה הגדולה להיות רזה,

מאז ששני הייתה אצלה, מאז שגמרה עם ליאור, לא יצא לה לראות אף אחד,

ההורים שלה היו מאוד עסוקים באותה תקופה, לאחותה לא הייתה שביתה,

רק היא הייתה בבית, היא והשאיפה הגדולה הזאת - שלאט לאט הפכה להיות הטעות הכי גדולה שעשתה..

החורף הגיע, שכבות של בגדים הסתירו כמה היא רזתה,

אבל מבחינת קים, היא הייתה הבן אדם הכי שמן בעולם.

כעבור כמה ימים הודיעו על החזרה ללימודים,

עכשיו זה הזמן חשב ליאור, הזמן לשכוח את קים.

<בבית ספר, עמית נכנס לכיתה באיחור>

*תזכורת - עמית היה החבר הכי טוב של ליאור,

אהב את שני והיא אותו, כמעט הפכו לזוג*

המורה: "כן עמית, יש לך סיבה לאיחור?"

עמית: "כן.. אני.. אני צריך להודיע משהו"

המורה: "אישור יש לך?"

עמית: "כן.."

המורה: "בבקשה.. תישא את דבריך"

עמית: "אני.. אני עוזב"

כל הכיתה: "מה?! עוזב?! לאן?"

עמית: "אבא שלי קיבל עבודה בחו'ל ו.. זה היה מעבר חד, זה לא היה מתוכנן"

המורה: "עמית מתי אתה עוזב?"

עמית: "היום.. היום בערב"

עמית יצא מהכיתה, הוא היה צריך ללכת לארוז.

הרגשתי את פעימות הלב של שני דופקות, הסתכלתי עלייה, הכרתי את הפרצוף הזה,

שתכף הולך לבכות..

אבל לא אמרתי כלום, רציתי שייכאב לה!

בהפסקה ראיתי את ליאור ושני הולכים ביחד,

הלב שלי היה כמו הפעימות החזקות של שני כששמעה שעמית עוזב, רק הרבה יותר..

הוא חיבק אותה, היא חיבקה אותו..

שרלילה! רק עמית עזב והיא כבר לוקחת לי את ליאור?

הברזתי מהשעות שנשארו, אכלתי, אכלתי המון,

ורצתי לשירותים להקיא.

שוב נכנסתי למעגל הזה, המעגל המטורף הזה..

שמי שהיה מבין מה עובר עליי, בוודאי היה חושב שיש לי הפעה נפשית ><

עליתי על המשקל, כבר הייתי קרובה ל 10 קילו פחות,

אבל הBMI היה עדיין על מצב תקין וזה לא טוב, תקין מבחינתי זה בסדר,

בינונית כמו כולם..

אני רוצה להיות בתת משקל, אני רוצה להיות רזה!

בכלל לא שמתי לב שאני לבד לא לבד בבית,

אמא ישנה בחדר.

פאק.. אני כל כך מקווה שהיא לא שמעה אותי,

כי אם כן זה ה סוף!

אבל לא אמא שמעה אותי, בסלון חיכה לי דור.

*תזכורת - דור, חבר לשעבר של שני,

הידיד הכי טוב שלי, חזר לא מזמן מחו'ל הוא היה שם במהלך השביתה*

קים: "דור?! מה אתה עושה כאן? כל כך התגעגעתי"

דור (בעייניו דמעות): "קים? מה עשית לעצמך?"

קים: "אני? מה?"

דור: "נהיית כל כך רזה.. מה עשית עכשיו בשירותים?"

בכלל לא שמתי לב שאני הורדתי מעליי את כל השכבות,

הרי אי אפשר לעלות על המשקל עם 4 חולצות דקות, שלוש סווצ'רים, ז'קט ומעיל.

דור: "קים! תעני לי.."

קים (ובעינייה דמעות): "אין לי מה להגיד..

אני רק חושבת שאני..

שאני מתחילה להיות משוגעת!"