יאיר, ניו יורק, הבלוג

סיפורו המוזר של שעיר לעזאזל ישראלי –

אתיקה, סקייפגואטינג, ופסאודו-שמאל

הקדמה[1]

כבר שנים רבות יודעים רוב האנשים, לפחות בתיאוריה, את ההבדל בין טוב ורע, ושמה שצריך לעשות זה לבחור בטוב, שמשמעו קונקרטית בימינו זה חופש שיוויון ואחווה [וזה יהיה גם התוכן שישמש במאמר כמאפיין המונחים 'הומניזם', 'אתיקה', ו'דמוקרטיה'].

אולם כשאנו מסתכלים בעולם סביבנו אנו רואים מחסור בולט ביישום של הערכים הנשאפים הללו, והשאלה היא, אם כולם יודעים מה צריך לעשות ואיך לנהוג, מדוע במקרים רבים כל כך זה לא מתבצע? מדוע העקרונות לא ממומשים?  מדוע יש עדיין כל כך הרבה רוע בעולם?

בתשובה לכך יש כאלה שאומרים: מקור הרוע הוא ברור. הרי אפילו אלוהים התייאש מבני האדם כשהבין ש'יצר לב האדם רע מנעוריו'. אנשים מדברים על צדק ואחווה, אך מחוייבותם האמיתית היא לאינטרסים שלהם.

אחרים אומרים: מקור הרוע בפתולוגיה[3], ואז, אם זאת פתולוגיה של אדם פשוט נקבל אולי רוצח סידרתי, אך כשהיא מופיעה אצל מנהיגים כסטאלין והיטלר, הם גוררים אחריהם עמים שלמים אל תהומות הרשע והרצחנות.

על כך יש כאלה שאומרים: פתולוגיות מסבירות הרבה, אך גם המנהיג המרושע ביותר צריך המון שיגשים את הפנטזיות שלו, וחייב אם כן להיות משהו נוסף שהופך המון 'נורמאלי' לרע.

חלק מהללו האחרונים מנסים להסביר את הרוע הבנאלי באינדוקטרינציה אידיאולוגית כזאת או אחרת[4]. רוג'ר סקרוטון מראה כיצד פילוסופיות פרוגרסיביות עלולות להגיע, דיאלקטית, למרידה בעריצות התביעה האתית[אאא]. ויקטור פרנקל מסביר את אושוויץ באידיאולוגיות ניהליסטיות[אאא]. דניאל גולדהגן בספרו תליינים מרצון בשירות היטלר[5] העוסק ביחידת המילואים 101 של המשטרה הגרמנית בפולין, מסביר את הרצחנות של אנשי המילואים הגרמניים 'הרגילים' הללו בייחודיותה של התרבות הגרמנית ובהשפעת האינדוקטרינציות הכנסייתית והנאצית.

חוקרים אחרים אינם מסתפקים בהסבר האידיאולוגי ומחפשים הסברים נוספים, בסיסיים יותר.

אליס מילר קושרת את הרוע לחינוך כפייתי[6]. כריסטופר בראונינג, בספרו אנשים רגילים, העוסק באותה יחידה 101 שתיאר גולדהגן, מציע בנוסף לסיבות האידיאולוגיות גם רוע 'טבעי', 'כל-אדמי', לא תלוי אידיאולוגיה, הנבנה בתהליך מתרחב של קונפורמיזציה וצייתנות[7]. חנה ארנדט בספרה 'אייכמן בירושלים' מתמקדת גם היא ברוע הבנאלי, אולם את מקורו העיקרי היא רואה בפחד של האדם מפני הסיכונים הכרוכים בלקיחת אחריות[8].

בכל הדעות הללו יש, מן הסתם, לא מעט אמת, ובכל זאת אנו ננסה להציע משהו נוסף, משהו שלדעתנו בלעדיו לא תוכל האימננטיות האקזיסטנציאלית של הרוע להיות מוסברת לכל מלוא עומקה.

כמו כמה מן החוקרים שהזכרנו ורבים אחרים, גם אנו סבורים שחלק מרכזי של הרוע הוא אכן בנאלי, נחלת האדם הרגיל, 'הקטן', ושהרבה רוע מצוי גם בדברים הקטנים, היום יומיים (השפלות, לעג, אפליות וכו'). הנחתנו היא שהרוע 'הקטן' הזה הוא בעצם מאוד גדול, בגלל ההיקף שמוכפל במיליארדי אנשים, ובגלל שהשפעתו על הסבל האנושי מתרחשת בעיקר במצבים השיגרתיים המהווים את רוב החיים של רובנו. ומאחר שנראה לנו שהאספקטים הלכאורה קטנים הללו לא מטופלים מספיק, נמקד את מאמרנו בעיקר בהם: ברוע הבנאלי של ההמון הנורמלי.

ההסבר שלנו לא יקבל עם זאת את הגישה החשדנית של 'אחד בפה ואחד בלב'. לדעתנו הרוב המכריע של האנשים באמת ובתמים מרגישים מחוייבים לאג'נדה האתית. טענתנו היא שיש משהו שמונע מהם להגשים את האג'נדה הזאת באופן אוטנטי, והמשהו הזה הוא האבולוציה, והמנגנון שבאמצעותו המניעה הזאת מתבצעת הוא מנגנון אותו אנו מכנים 'סקייפגואטינג'[9], שהדיון בו יהווה את לוז המאמר.

סקייפגואטינג, על פי תפישתנו, הוא תולדת הניגוד בין הגנים 'הקופיים' לתפישה האתית שלנו, ועל כן סקירת התפתחות התפישה הזאת תהווה את החלק הראשון של המאמר. תיאור מנגנון הסקייפגואטינג עצמו יתפוש את החלק השני של המאמר, והחלק השלישי יתמקד בנזקים החברתיים והפוליטיים של המנגנון, ועיקרו יוקדש לגוף החברתי-פוליטי מונע-הסקייפגואטינג אותו אנו מכנים 'הפסאודו-שמאל'.

תקופת הקדם-סקייפגואטינג וראשית האתיקה האנושית

היווצרות הפוטנציאל האתי

היווצרות המודעות העצמית האנושית

המונח 'מודעות עצמית' יכול להיות מוגדר באופנים רבים.

מודל סכימאטי רלבנטי לענייננו מובא על ידי ריצ'ארד ליקי במאמרו מקור התבונה[10]. המודל מתאר מערכת עם מודעות 'עליונה', 'מחוייצת', שבה מצביע קוף-אדם ('קוף-על') על נקודה אדומה המצויירת על מצחו תוך כדי הסתכלות על עצמו בראי. (מן המימצאים עולה, אגב, שוני ברמת המודעות העצמית של הקופים. בעוד השימפנזות והאוראנג-אוטאנגים הצליחו במטלת הזיהוי העצמי, הגורילות למרבה ההפתעה נכשלו בה, מסמנים בכך היכן עובר קו ההפרדה בין יכולת מודעות עצמית והיעדר יכולת כזו).

מורכבות גדולה יותר מוצגת במודל  HOT – HOE,  High-Order Thoughts, High-Order Experience, (מחשבות ותחושות מסדר גבוה)[11]. התודעה, על פי המודל הזה, היא היחס בין רמות פעילות שונות של צבירי נוירונים מוחיים. לא מדובר ב'תכונה של המוח' או ב'מהות שפועלת על המוח', אלא על יחס בין רמות שונות של הפעילות המוחית, כשכל רמה מפקחת על הרמות הנמוכות יותר.

לדוגמה, להלן מערכת כזאת הבנוייה משלוש רמות:

ברמה הראשונה, נמצאים החושים הקולטים מידע מהעולם או מהגוף. בתהליך הראיה, למשל, קולטות העיניים מידע באמצעות גירוי הרשתית על־ידי קרינה אלקטרומגנטית. המידע מוזרם דרך עצבי הראיה למוח, שם הוא עובר סדרת עיבודים בכמה תחנות של המערכת הויזואלית.

הרמה השניה רגישה לפעילות במערכת הראיה ומזהה שם שינויים: המידע על השינויים עובר אליה מהרמה הראשונה, מעובד והופך לחוויה חושית. המוח 'רואה', למשל, עץ.

הרמה השלישית מזהה את הפעילות המוחית של הרמה השניה, מפענחת את המידע האלקטרוכימי שבה, והופכת אותה ל'מודעות לעץ'.

כך או כך, נראה שהתפתחותה של מערכת מוחית היררכית רב שכבתית, כמו אלה שתוארו או דומה להן, שבה הפלט של שכבה נמוכה הוא האינפוט של שכבה עליונה יותר, והשכבה העליונה בהיררכיה מכילה את ה'אני', היא שאיפשרה לפרימאט 'הומו' לבחון את עצמו יותר ויותר במבט כביכול 'חיצוני', לבצע השוואות, דדוקציות ורדוקציות, להבחין בדימיון ובשוני שלו אל מול האחרים בקבוצה, להבחין ברצפים חיוביים ושליליים של פעולות ולשפרם, ולתקשר את מימצאיו עם שותפיו באמצעות שפה יותר ויותר אבסטרקטית.

והיכולת המוחית החדשה הזאת של המודעות העצמית ההולכת וצומחת (תוך שילוש נפח המוח), הקנתה להומו יתרונות הישרדותיים מכריעים כל כך, עד שהפכה אותו, תוך מיליוני שנים ספורים, לשליט הבלתי מעורער של הפלנטה.

היווצרות יכולת האבחנה האתית

ראוי לציין, עם זאת, שליכולת הקוגניטיבית החדשה היה גם תוצר לואי שתרומתו האבולוציונית היתה פחות חד משמעית: יכולת האבחנה האתית (המוסרית).

אותה מודעות עצמית שכה קידמה את יכולת ההישרדות של ההומו בעולם הברוטלי שסביבו, יצרה אצלו גם יכולת של זיהוי מצבים לא אתיים, אצלו ואצל אחרים.

דארווין התייחס להכרחיותה של היכולת האתית הזאת במילים הבאות: 'כל חיה שהיא שיש לה אינסטינקטים חברתיים ברורים, תרכוש באופן בלתי נמנע רגשות מוסריים ברגע שכשריה האינטלקטואליים יגיעו לרמת התפתחות דומה או קרובה לזו של האדם'[12], וחומסקי מבטא עמדה דומה[13].

בין החוקרים יש דעות שונות לגבי השאלה האם תוצר הלואי הזה, יכולת האבחנה המוסרית, הועיל או הזיק ליכולת ההישרדות של ההומינידים, ואנו נעסוק בכך מאוחר יותר, ואולם לפני כן צריכים אנו לברר שאלה ראשונית יותר, והיא - מתי בכלל יצאה היכולת האתית החדשה מן הכוח אל הפועל?

הטענה שלנו היא שזה לא קרה לפני האלף השני לפנה"ס, מה שמעלה שאלה נוספת:

אם היכולת לאבחנה אתית נוצרה לפני לפחות 100,000 שנים (כשההומו ספיאנס-ספיאנס, האדם המודרני, כבר היה נפוץ באיזורים נרחבים של הפלנטה), מדוע התעכב מימוש היכולת הזאת במשך זמן כה רב? 

הסקירה שלהלן תסייע להבין את מקור הפער התמוה.

הפרהיסטוריה הפרה-אתית

'גן העדן' הציידי-לקטי

אף אם חוקרים רבים שוללים את התפיסה האידילית של רוסו על 'הפרא האציל' הצייד-לקט, כן ניתן לראות את התקופה של בין מינוס 100,000 ומינוס 10,000 שנים כ'עידן התמימות' של ההומו ספיינס, עידן בו פוטנציית התפישה האתית כבר היתה קיימת אך טרם התממשה בפועל.

המהפכה הנאוליטית

לפני כ 10,000 שנה התחוללה מהפכה גדולה של האנושות שכללה שלב ראשון של ביות (של בעלי חי וצמחים), ושלב שני של הקמת המסגרות המדיניות הראשונות בהיסטוריה, מסגרות שהתבססו על ערים ששימשו כמרכזי פריפריות של עובדי אדמה. גיאוגרפית, ציביליזציות הרועים איישו אז בעיקר את הרמות והמדבריות, ועובדי האדמה עיבדו בעיקר את האדמות הפוריות, רוויות המים, של הדלתות הגדולות.

ראשית העבדות הנרחבת והתממשות היכולת האתית     

ראשית תופעת העבדות הנרחבת קשורה לראשית הביות, וניכר בה הבדל בין תרבויות הרועים שאופיינו במיעוט עבדים, ובין תרבויות עובדי האדמה בהן העבדות היתה הרבה יותר רווחת.

בסביבות האלף החמישי לפנה"ס נוסף בחברות של עובדי האדמה (ומטבע הדברים לא בחברות מגדלי המקנה הנומדים) שלב חברתי נוסף, משוכלל יותר, הקמת ערי המדינה הראשונות בדלתות הגדולות, שמאוד החריף את הריבוד החברתי, והפך את העבדות שם להמונית, כשהעבדים מהווים אחוז ניכר מהאוכלוסיה.

להלן מקורות התומכים בתיאור הזה:

תיאור כללי של התנאים ההכרחיים לקיום עבדות נרחבת ראה בערך עבדות של האנציקלופדיה בריטניקה[14]. על ההבדל בין העבדות בתרבויות הרועים ותרבויות עובדי האדמה ראה את הדיון אצל ברנרד שטרן בערך עבדות באנציקלופדיה למדעי החברה[15]. לגבי הביות, תרבויות האיכרים והקמת המסגרות המדיניות הראשונות, והקשר שלהן לתחילת הריבוד החברתי, ראה עבודות רבות של ויר גורדון צ'ילד[16], ג'ארד דיאמונד בספרו רובים חיידקים ופלדה[17], סנדרסון בק, ההיסטוריה של האתיקה[18], ווויטפוגל, ב'תאוריה ההידראולית' שלו, הקושר את הקמת מבני העיר-מדינה הראשונים לצורך להשיג יכולת ניהול של מערכות התעלות המורכבות באזורי הדלתות בהן התרבויות הללו התפתחו, והמתאר את הריבוד הגדול שאיפיין את 'ביורוקרטיות ההשקאה' הללו[19].

מלבד ההבדלים העצומים בעושר ובזכויות בין המעמדות השונים, יצרה הריבודיות הגדולה של ערי המדינה החדשות גם מערכות כפייה שלטוניות שהצטיינו בדרקוניות רבה. לראשונה בהיסטוריה אנו רואים מבנים חברתיים שממלאים את התנאי אותו הגדיר סטיפן סנדרסון כמאפיין מדינות: קיום טענה של המבנים הללו ל'מונופול על האלימות באזור מסויים'[21].

תומכים בתמונה הטוטליטרית הזת התאור העולה מהקודקס של חמורבי[22], מהמחקר הארכיאולוגי וההיסטורי של תרבות הפירמידות המצרית[23], ומהתיאור של ספר 'שמות' המקראי לגבי המצב הסוציאלי של ארץ גושן בדלתה של הנילוס באמצע האלף השני לפנה"ס.

קן וילבר, בתיאור השלב השלישי, 'האדום', של מודל 'הדינמיקה הספיראלית', כותב: "השלב הזה התחיל להתפתח לפני 10,000 שנה. החברה האנושית עוברת לשלב בו מופיעים לראשונה כיבושים מנצלים מסיביים ונוצרות אימפריות פיאודליות. בתקופה זאת, לראשונה, ה"עצמי" הופך להיות נבדל מהשבט, והוא חזק, אימפולסיבי, אגוצנטרי, הירואי, מונע על ידי שאיפה לכוח ותהילה. אינדיבידואלים שולטים בכוח הזרוע בכפופים להם בתמורה לציות ועבודה. האדם כובש, מערים ושולט, ונהנה מה'עצמי' שלו עד כלות, ללא חרטות וללא רגשי אשמה"[20].

שיעבוד נרחב, סיסטמטי זה, חסר תקדים בתולדות האנושות, הוא להשערתנו מה שיצר את התנאים הסביבתיים ההכרחיים להוצאת התפישה האתית מהכוח אל הפועל, והוא שהיה הטריגר למהפכה האתית העברית-ישראלית[24] של אמצע האלף השני לפנה"ס, מהפכה שהגדירה והעמידה, לראשונה בהיסטוריה, את האנטיתיזה של העבדות, דהיינו החופש והשיוויון, במרכז סולם הערכים האנושי.

המהפכה האתית העברית-ישראלית

האקט האתי הראשון בהסטוריה

התנ"ך מתאר בפירוט את האקט הראשון של המהפכה האתית האנושית: מדובר בויכוח לגבי השמדת סדום, בו מטיח אברהם באל: 'השופט כל הארץ לא יעשה משפט? האף תספה צדיק עם רשע?' (בר' י'ח).

דומה שלא מיותר לציין: אך 14 שנים קודם לכן, כאשר כועסת שרי אשת אברהם על הגר שפחתה ההרה, אומר לה אברהם: 'הנה שפחתך בידך, עשי לה הטוב בעיניך, ותענה שרי ותברח מפניה' (בראשית ט"ז ג-ו).

אין ספק: מתישהו במהלך 14 השנים הללו קרה משהו לאברהם. התנ"ך, כדרכו, לא מספק אנליזה פסיכולוגית, אך האם יהיה זה נועז מדי לשער שאולי ההיכרות האינטימית עם ישמעאל בנו הצומח וגדל לנגד עיניו (כפרא אדם, אכן...), היא זו שחוללה את המהפך בנשמת האב הטרי אברהם, מהפך שכאמור היווה בוזמנית גם מהפך ענק של ההיסטוריה האנושית כולה?[25].

והמהפך האתי לא נעצר בפרשת סדום. הוא ממשיך במעשים אחרים של אברהם, צובר תאוצה אצל יעקב, ומגיע לשיאו אצל משה בפרשת יציאת מצרים, שלראשונה בהיסטוריה הציבה אג'נדה אתית חד משמעית, ברורה, מנומקת. אג'נדה שלראשונה דיברה על חופש ושיוויון, הציגה אותם כציווי קטיגורי, והעניקה להם את הגיבוי האולטימטיבי - הגיבוי של האל המונותיאיסטי עצמו.

כמובן, היו באג'נדה החדשה המון חורים. היו בה המון 'תוספות חריגות' לא אתיות, ואף אנטי אתיות[26]. זו היתה רק התחלה. אבל אחרי שנורתה האג'נדה האתית כמו חץ מתוך 'הקשת הפוריה' המזרח תיכונית אל העולם, לא היתה כבר דרך חזרה. תהליך האתיזציה העולמי יצא לדרך, ואט אט, תחילה תוך מאבקים פנים ישראליים, ואחרי התפשטות הנצרות והאיסלם תוך מאבקים עולמיים, הפכה האג'נדה האתית לאג'נדה הפופולרית שהיתה בעולם אי פעם. ולמרות שמאבקה לא תם, ומן הסתם גם לא יתום, לא נראה סביר שלא תמשיך להתרחב עד להשגת הגמוניה בעולם.

העולם העתיק – סקירת המצב האתי

כדי לתמוך בטענת הראשוניות של המהפכה האתית העברית-ישראלית, להלן סקירת המצב האתי בחברה הישראלית מול החברות הפרה-ישראליות והלא ישראליות באמצע האלף השני לפנה"ס.

מהתקופה שלמין תחילת ההיסטוריה (כלומר מאז ראשית הכתב באלף הרביעי לפני הספירה), ועד לתקופת האבות המקראית (החצי השני של האלף השני לפנה"ס) מצויות בידינו אלפי תעודות המכסות את כל תחומי החיים של התרבויות בהם נכתבו, והמתארות נורמות וחוקים רבים, שונים ומשונים. נעדר בכולם איזה שהוא איזכור של נורמות וחוקים עם תוכן אתי במובן 'המערבי', דהיינו נורמות וחוקים שהתוכן שלהם הוא ערכי החופש והשיוויון [ראה הערה 2].

תמיכה בטענה הזאת ראה במקורות ובדיונים שלהלן:

סקירה כללית של אי הצדק שאיפיין את המזרח התיכון לפני המהפכה  הישראלית ראה במקורות בפיסקה הקודמת על תחילת העבדות הנרחבת.

סקירה כללית של 'הניצנים הטרום-אתיים' מהם צמחה התפיסה האתית הישראלית החדשה, ועל השוני של התפישה האתית הישראלית מהתפישות הקדומות הלא ישראליות, ראה בערך ההיסטוריה של האתיקה המערבית באנציקלופדיה בריטניקה[32], סקירה שממנה עולה אכן מהתקופה הפרה-ישראלית תמונה של כמיהה לאתיות, אך לא שום דבר שמתקרב לאג'נדה אתית.

לגבי אי הצדק העקרוני שאפיין את התרבות המצרית עד אמצע האלף השני לפנה"ס, ראה את סקירת סנדרסון בק בנושא זה בספרו המזרח התיכון ואפריקה עד 1875[27].

דוגמה ממסופוטמיה לסיטואציה הלא אתית מצויה ב'שירה הלאומית' האפוס של גילגמש. לשליט רב הכוח יש זכות 'הלילה הראשון' לגבי הבתולות הנישאות, והדבר סופג ביקורת קשה מצד נתיניו, אולם הביקורת היא על הרודנות והשרירות ביישום זכות היתר של השליט, לא על עצם משטר זכויות היתר[28].

בסיפור המבול המסופוטמי (חלק מאותו אפוס של גילגמש) האלים מחליטים להשמיד את בני האדם בגלל הרעש וההמולה שלהם שהפריעו את מנוחת האלים[33], בעוד במבול המקראי מושמדים בני האדם בגלל הרוע שלהם, מלבד נוח שניצל בזכות היותו 'איש צדיק תמים בדורותיו'. התנ"ך מתאר במפורט את הסיבות לעונש, והן אתיות במהותן: 'וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ וכל יצר מחשבת לבו רק רע כל היום. וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ, ויתעצב אל ליבו. ויאמר ה', אמחה את האדם אשר בראתי מעל פני האדמה, מאדם ועד בהמה עד רמש ועד עוף השמים, כי ניחמתי כי עשיתים. ונוח מצא חן בעיני ה' (ברא' ה', ח')

בהקדמה של קודקס חמורבי מוגדרת מטרת החוקים כ'השלטת צדק, הכחדת הרשע, ומניעת הדיכוי של החלש על ידי החזק'[29], ועם זאת אין מדובר בניסיון להפסקת הריבוד המשעבד. אדרבה, הריבוד מונח בתשתית החוקים, והחוקה כולה מעוצבת דווקא להגן עליו, כפי שעולה בבירור מהניתוח של סנדרסון בק שהוזכר למעלה ומהעיון בחוקים עצמם[30].

דוגמה אחרת לאי האתיות מתייחסת לעצם המונח 'דרור' (המופיע במסופוטמיה בצורה 'דרורום')[31]. המונח המסופוטמי אכן מציין 'חופש', אך המשמעות שונה לגמרי מזו ההומניסטית אותה אנו מחפשים. בקונטקסט המסופוטמי מציין המונח שיחרור עבדים מעבדותם המתבצע כמחוות נדיבות של שליט חדש בעת עלותו לשלטון, ולחלוטין נעדר ממנו המרכיב המהותי של ראיית האדם כיצור חופשי שכה מאפיין את התפיסה המקראית. 

ביקורת תנ"כית על הריבודיות ואי הצדק המאפיינים את החברות הלא ישראליות בשלהי האלף השני לפנה"ס עולה מתוכחת הנביא שמואל לבני ישראל בעת שהם באים אליו בדרישה להמליך עליהם מלך[28א].

עבד נמלט בהשוואה של חוקי 'עבד נמלט' בתנ"ך עם הקודקסים המזרח תיכוניים הלא מקראיים (קודקס חמורבי, הקודקס החיתי[34], וכו') אנו מוצאים שבאחרונים מי שמסגיר את העבד מקבל גמול כספי, ונענש מי שלא מסגיר את העבד הנמלט לאדוניו (בקוד חמורבי מדובר אף בעונש מוות), בעוד בחוק התנ"כי מוקע מי שכן מסגיר את העבד הנמלט ('לא תסגיר עבד אל אדוניו', דברים, כג, טז).

עבד נרצע חוקי חמורבי, סעיף 282: 'כי יאמר עבד אל אדוניו: 'אתה לא אדוני', יוכיח אדוניו שהוא עבדו, ואת אוזנו יכרתו'[35]

שמות כ"א 5-6 : 'ואם אמר יאמר העבד, אהבתי את אדוני. לא אצא לחופשי, והגישו אדוניו אל האלוהים, והגישו אל המזוזה, ורצע אדוניו את אזנו במרצע ועבדו לעולם'.

יש לשים לב: המהפכה ניכרת כאן לא רק בציווי חסר התקדים על בעל העבד לשחררו אחרי שש שנות עבדות, אלא גם, ואולי בעיקר, בעונש המוטל על העבד עצמו המסרב להשתחרר, מפר בכך את הציווי האלוהי הקטגורי 'אדם, הייה חופשי!'

הבאנו כאן רק מספר קטן של דוגמאות, אולם הן מייצגות גוף עובדתי רחב יותר שמראה ברורות:

ההתגשמות הראשונה בהיסטוריה של התפיסה האתית במשמעה המערבי-מודרני מתבצעת על ידי ישראל התנ"כי בתקופת האבות ויציאת מצרים.

'הוורסיה התנכית'

גירסה 'מיתולוגית' של התיאור ההיסטורי-סוציולוגי שהובא כאן ניתנת להבחנה בסיפור המקראי על גן עדן ופרשת קיין והבל.

גן עדן, על פי האינטרפרטציה הזאת, מייצג את 'התקופה המאושרת' של הציידים-לקטים, וקיין והבל מייצגים את המבייתים הראשונים. בעוד קיין הוא עובד אדמה, הבל, כמו רוב העברים-ישראלים בספר בראשית, מאופיין בערכים ובתרבות של מגדלי מקנה. על ההבדלים האנתרופולוגיים-סוציולוגיים בין שני סוגי החברות הללו ראה בדיון ובמקורות שהבאנו למעלה, ואין ספק: ההבדלים האתיים המתוארים שם עולים בבירור גם מהתיאור המקראי על השוני האישיותי בין שני האחים.

התיאור שהובא כאן מעורר כמה שאלות היסטוריות-אנתרופולוגיות:

מה הקשר של המהפך האתי להיות העברים-ישראלים חלק מתרבות מגדלי המקנה, ומה הקשר לאופן בו מוצג בתנ"ך השוני בין קין והבל?

ומדוע בוצעה המהפכה האתית דווקא על ידי עברים? ומדוע על ידי ישראלים, ולא עברים שאינם ישראלים (ישמעאל ועשיו, למשל, היו עברים, אך לא ישראלים).

וגם שאלות נוספות, פילוסופיות, עולות:

האם יכולה היתה התפיסה האתית החדשה להיווצר בלא 'מקור אלוהי'? והאם יכולה היתה להיווצר בלא זיקה לאל מונותיאיסטי?

ואולי השאלה הגדולה מכולן: מה קדם למה, ומה אמור היה לשרת מה, התפיסה המוסרית החדשה את האל המונותיאיסטי הראשון, או ההיפך...

עם כל חשיבותן, השאלות הללו לא יידונו במאמר זה המתמקד בסקייפגואטינינג, לא באתיקה. סקייפגואטינג, עם זאת, קשור לאתיקה, ועל כן לפני שנדון בו הבה נבדוק תחילה את הקשר בין שני המושגים.

הניגוד בין גנטיקה לאתיקה

אלטרואיזם גנטי  

ראינו מתי, היכן וכיצד נוצרה האג'נדה האתית לראשונה בהיסטוריה האנושית, אך עדיין לא ענינו על השאלה לגבי הניגוד בין התפישה האתית ויכולת ההישרדות.

וראשית יש לבחון, האם יש בכלל ניגוד כזה?

לא כולם סבורים כך. טיעון חזק מדגיש דווקא את התרומה ההישרדותית של הפעולה האתית, למשל באמצעות שיפור מעמד הפרט בקבוצה, שיפור מצב הקבוצה בכללותה, יצירה וטיפוח זוגיות מינית, גידול צאצאים, וכו'.

על פי הטיעון הזה מידה מסויימת של אלטרואיזם היא חלק אינטגרלי, הכרחי, של המטען הגנטי של בעלי חיים רבים. כזה הוא למשל טיעונו של המדען וההוגה האנרכיסטי פטר קרופוטקין[36]. ריצ'רד דוקינס מתאר מקור גנטי, חייתי, לא קוגניטיבי, של הפעולה המוסרית[37]. סקירה כללית יותר של מקורות האלטרואיזם הגנטי ראה בערך אתיקה באנציקלופדיה בריטניקה[38]. פראנס דה וואל וג'סיקה פלאק מביאים תיאורים מאלפים של 'התנהגויות מוסריות' במחקריהם על השימפנזה והבונובו[39]. בדומה למודל HOT-HOE שתואר למעלה הם מציגים מבנה מוחי בו למוסר יש שתי שכבות: רגשות ויחסים מוסריים, וכושר לשיפוט מוסרי והסקת מסקנות. מסקנתם אמנם היא שהפרימטים העיליים הללו לא מתפקדים בשיכבה השניה הדורשת יכולת מנטלית וחברתית גבוהה ומורכבת יותר מזו בה הם מצויידים, אולם בשכבה הראשונה (המשמשת בסיס לשניה), סוברים דה וואל ופלאק, הפרימאטים הללו בהחלט מתפקדים באופן מרשים.

תוקפנות ואנוכיות גנטית, ויצירת מנגנון הסקייפגואטינג

ועם זאת, תצפיות ומחקרים רבים מתארים תמונה פחות אידילית של הרצף אלטרואיזם-אנוכיות בקונטקסט הגנטי.  

פרויד למשל סובר ש'ארוס' (כוח החיים) אינו הכוח היחיד השולט בחיי הנפש של האדם. מולו מתייצב כוח נגדי, רב־עוצמה לא פחות – ה'תאנטוס' (יצר-ההרס והמוות).  התוקפנות, על פיו, אף היא מקור עונג, שככל עונג אחר בני האדם לא ממהרים לוותר עליו מרגע שנהנו מפרותיו. הזולת, לטענת פרויד, משמש לאדם לא רק כשותף לעבודה או כמושא מין, 'אלא גם  אובייקט לספק בו את יצר התוקפנות, לנצל ללא תגמול את כוח העבודה שלו, להשתמש בו בלא הסכמתו לסיפוק מיני, לגזול ממנו את נכסיו, להשפיל אותו, להביא עליו ייסורים, לענותו, להרגו. אדם לאדם זאב. לאחר כל ניסיונות החיים וההיסטוריה, מי עוד ימצא לבו לחלוק על כלל זה?", שואל פרויד[40](שמת לפני שנודעו זוועות הגולאגים ואושוויץ).

הניסויים של סטנלי מילגרם על עינויים[41] ושל זימברדו על אסירים וסוהרים[42] לא רק מחזקים את הידוע על הפן 'האפל' הנמצא בגנים שלנו, אלא גם, ואולי בעיקר, עולה מהם כמה קריטי הוא הפיקוח האתי-קוגניטיבי על האנוכיות והברוטליות (ואף הסאדיזם!) הטבועים בנו, וכמה קל למוטט את הפיקוח הזה אצל נחקרים נורמליים לחלוטין.

כמו פרויד, מילגרם וזימברדו, וכמו אלוהים המיואש עצמו שהבין אחרי המבול כי 'יצר לב האדם רע מנעוריו', גם המאמר שלנו יעדיף להניח דווקא את ההנחה הפסימית, שאף אם לאלטרואיזם יש ערך הישרדותי, הנה האנוכיות והברוטליות זוכים לרייטינג גבוה יותר בסטטיסטיקות האבולוציוניות.

הסיבות לראייה הפסימית הזאת שלנו הן שתיים.

האחת, ההנחה שאנשים לא ששים לוותר על היתרונות ההישרדותיים שאנוכיות וברוטאליות מספקות[43], והשניה - ההבנה שמחוייבות אתית אמיתית דורשת הכרה ב'באגים' המוסריים של עצמנו, הכרה הגורמת לרגשות שליליים כלפי 'האני' ופגיעה באינטגרציה הפנימית שלו. וללא אינטגרציה פנימית, כידוע, אין הישרדות (הסבר מפורט על חשיבות האינטגרציה האישיותית ראה להלן בסעיף על מנגנוני ההגנה הפרוידיאניים).

האבולוציה היתה צריכה לספק איפה, על פי השקפתנו, ואכן סיפקה, כלי להתמודדות עם 'הצרה הצרורה' הזאת של התפישה האתית, וזהו המנגנון הפסיכולוגי אותו אנו מכנים 'סקייפגואטינג', בו ידון הפרק הבא.