שמח:

יום רביעי נטע ואנוכי הלכנו לחוף לשרוף דברי לימוד שכאלה (כן, גם המדריכה שאיתי בקייטנה הסתכלה עלי במבט מזועזע כשסיפרתי לה ואמרה שבשביל זה יש פח) והרגשתי ממש כמו בטקס עתין יומין שבו תלמידים שורפים דפי תירגול במתמטיקה וכל מיני דפים של כמיה... אמ רק רגע, לא נראה לי שבטקסים עתיקי יומין שורפים דפי תרגול במתמטיקה וכל מיני דפים בכמיה.

בכל אופן, חוץ מהדפים האלו גם שרפתי כל מיני ממכתבי נטע שקשורים לעסק האיום והנורא ביותר בכל השנה שאותו לא אזכיר כי יש אנשים שיעלבו אם אומר שהעסק הכי איום ונורא של השנה מבחינתי היה בני עקיבא לכן לא אומר ואזכיר שהשנה דווקא הייתה לי די כייפית חוץ ממתמטיקה (אובייקט שריפה #1) ובני עקיבא (אובייקט שריפה #2 [מכתבי נטע]).

אחרי שסיימנו ללבות את רגש הפירומניות שבנו (חה-חה בדיחה משעשעת) עלינו לכיכר כדי לאכול גלידה אך בדרך נתקלנו במשפחה-מוזקלית-מגניבה-שמנגנת-מוזיקה-מקסיקנית-משמחת. כמובן שלא ויתרנו על הגלידה והמשכנו לטוני אבל מסתבר שהאנשים האלה ממש שומרים על המקרים שלהם אז עשינו שם קצת (פ'חח קצת...) רעש בעת פתיחת המקרר (כי מסתבר שכדי לשמור על מה שנמצא בתוך המקרר צריך להתקין זמזם שיעיר את המתים [שנמצאים כמובן בתוך המקררים במחסן של טוני])

והוצאנו לנו מיני גלידה קפואה על כפית.

שילמנו בחדווה וחזרנו אל המשפחה ממקסיקו (נו באמת נטע, הם לא באמת ממקסיקו... אבוקדו שכמותך!) ונטע הפסידה חמש שקל כשלא רצתה להיענות להתערבות שלי ולא פצחה בריקוד סוער לצלילי המוזיקה שאותה משפחה הפיקה. ואז אמא התקשרה. (נו, זה סימן שהלכתי הבייתה)

עצוב:

היה אתמול צום. שכחתי לקחת פלאפון לקייטנה ודווקא באותו יום הישב''צ המחורבן נמשך עד ארבע.

חוץ מזה יש מלחמה בצפון ואני שונאת כשהורסים לנו את המדינה עם פצצות.

עצוב נוסף-

הפכו אותי לאומנת הפרטית שלהם. אני שונאת צרפתים.

אל יאוש.

עוד 8 ימים.