בלילה, חלמתי שיום שני שיהיה יש לי בו מבחן בלשון.
אין לי, אם זה מטריד אתכם. בדקתי עכשיו ביומן. (אבל שבוע אחרי יום העצמאות יש לי מגן בלשון)
הנה עוד פוסט חסר חשיבות יוצא לדרכו
אני אמורה לסדר עכשיו את החדר, אבל ת'אמת, אני לא מבינה למה. ז''א, הוא תמיד יהיה מבולגן, לא משנה כמה אני אסדר אותו. אז בשביל מה הטרחה?!
ליל הסדר עבר בנחמדות, התחלנו מנהג חדש (בעיקבות שורשים אפגניים של אחת ממשתתפי הסדר) להכות זה על זה עם בצלים (העשב שלהם, לא השורש) בחלק של "דיינו". וכמו תוניסאים אמיתיים (או חצויים) זה ממש כאב (:
גם המסע היה כיף, עזרתי לחברות-מדריכות שלי עם החניכות שלהם, ראיתי קצת נוף, טיילתי בנחלים וניקיתי את הראש. אבל הכי חשוב- שזה היה לבבבבד! בלי מדריכים מעיקים, בלי לו''ז של בני עקיבא (אני הלו''ז של בני עקיבא) והכי חשוב, כמעט בלי אנשים P: ז''א, רק מי שבחרתי לעזור להם.
באמצע שום מקום של המסלול כשהיינו ממש צריכים למהר כדי לסיים את המסלול לפני השקיעה:
"מישהי רוצה שוגי בריבוע?"
מי אוכל שוגי בריבוע?! איכ.
התחלתי לקרוא את צופן דה וינצ'י (שהבת דודה המדא-ימה והמ-אממת שלי הלוותה לי) ולמען האמת זה ספר די מעניין. אבל לא אתחיל להיות עכשיו מעריצת דן בראון. הוא יותר מידי קונפרמיסטי בשבילי.
אבל מה שרציתי להגיד כאן בעצם זה זה- שבאתי לשים את הספר על השידה שלי ליד המיטה עלה בי פלאשבק של המורה שלי להסטוריה שנה שעברה שכשדיברנו על הרנסנס ועל דה וינצ'י בנות שאלו אותה אם היא קראה את הספר והיא ענתה ש"למען האמת הוא מונח על השידה ליד המיטה שלי ועדיין לא יצא לי לקרוא אותו".
זיכרון לדברים לא חשובים, כבר אמרנו?!
"לא רציתי ללכת, לא רציתי להיות שם"- תפסיקו לסדר לגבסו חלטורות!
שתהיה שבת שלום ומבורכת =]
אל יאוש!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
