טוב אז אחרי הרבה הרבה מחשבות כתבתי את הפרק הראשון, אני מקווה שתאהבו אותו
כי לקח לי מלא זמן לחשוב עליו ובהתחלה היה לי קצת מחסום.
אם היו הרבה תגובות אני ימשיך , אם היו נאצה או מעט תגובות למרות כל המנויים אני לא ימשיך
בגלל שבכל זאת נורא קשה לי לחשוב על רעיונות חדשים.
תודה לכל התגובות מהפוסט הקודם וסליחה למי שלא הספקתי להגיב לו, אני אגיב לו עכשיו : )
אני כבר אומרת מראש שהכתיבה והעלילה והסיפור עצמו היה לגמרי שונה מ"אהבה נשכחת"
אז הפרק הראשון : )
"כאשר 4 המפתחות יפגשו והדלת תיפתח, האהבה תיתגלה ואיתה זכרונות מהעבר"
תמיד מספרים על ילדי הפרחים שרצו שלום,שיוויון ואהבה, קשה לדמיין שכך הוריו של ליאור נפגשו,
בעיקר בגלל שלכל אחד מהם היו מטרות שונות,
ירון, אבא של ליאור, תיכנן להיות צייר או משהו שלא דורש הרבה מאמץ , הוא אף -פעם
לא התאמץ והאמין שהגורל יקרוץ לו.
לעומת זאת מיכל, אמא של ליאור , הייתה נוסעת ממקום למקום , רק כדי שהוריה יתגאו
בה ושתוכל למצוא עבודה מוצלחת כמו עורכת דין, לכל אחד הייתה סיבה שונה להצטרף לילדי הפרחים
אבל כמו שהוריו אמרו "זה היה יד הגורל"
זה מה שליאור יודע , כמובן שזה רק מחצית מהסיפור , הוא לא יודע מה קרה בעבר ומדוע אימו כבר לא איתם.
מיה ישבה מפוחדת ליד המיטה , היא ידעה שאביה יחזור עוד מעט מהבר , שיכור ויכה אותה שוב,
כאב לה שאף -אחד לא התעניין בה ולא הכריח אותה לספר מהם הסימנים הכחולים בידיים וברגליים שלה,
אמא של מיה הלכה עם אחותה הקטנה בת השנתיים לדודתה, לא יודעת מה קורה כאשר בעלה חוזר מהבר והיא לא נמצאת.
הדלת נפתחה ונשמעה טריקה , מיה הייתה מכווצת ליד המיטה מתפללת שבגלל החושך אביה לא ימצא אותה,
היא שמעה את צעדיו מתקרבים, כל כך קרובים עד שלבסוף רואה את זוג רגליו, מעלה את עינייה ומסתכלת בעיניו מלאות הזעם,
ומיה עברה שוב את אותו סבל, לאחר שעה הוא חזר והצטער, הוא אמר שזה לא בשליטתו ושהוא לא רוצה שרק
בגלל זה משפחתו תתפרק , מיה שוב סלחה וכך עבר עוד יום , עם עוד סימנים כחולים ומיה בודדה ואף אחד לא יודע
מה קורה מאחורי חיוכה המזויף.
מיה ירדה במהירות מהמדרגות , אביה כבר הלך לעבודה ואימה חזרה מדודתה והכינה ארוחת בוקר ,
"בוקר טוב מתוקה , בואי תאכלי איתנו" נעמה , אמא של מיה אמרה.
"אני ממהרת , אני יאכל בדרך" אמרה ויצאה במהירות עם הטוסט שנעמה הכינה מתאפקת לא לספר מה קרה לילה לפני.
היא הגיעה לבית ספר , הוא שוב עבר , עיינה נצצו כמו כל בת היא הייתה מאוהבת בליאור מלך השיכבה ,
גם הוא ידע לחלק חיוכים מזויפיים בדיוק כמוה, שלא הראו כלל את הבדידות שהוא עובר.
ליאור המשיך ללכת במסדרון וכבר בנות ובנים נגשו אליו שאלו לשלומו , הוא כמובן חייך ואמר שהכל טוב ,
למרות ההתיחסות הרבה הוא הרגיש בודד ולא קשור לכל החבורה ,
הוא ניזכר בשיחתו עם אביו בבוקר , ששוב סירב להגיד מדוע אימו עזבה ,
כשהיה בגיל חמש בלבד אימו של ליאור עזבה , הוא לא זכר הרבה , רק את המזוודה הנסגרת,
את אביו מנסה לחסום את דרכה ואת המפתח שנפל על הריצפה שמאז אביו שומר במגירה מסוימת ולא נותן
לאף אחד לגעת בו.
מאז ירון אביו של ליאור מסתגר ונכנס לדיכאון פעמיים רבות, למרות שלא מנסה להראות את זה.
הוא מסרב לכל הנשים שמתחילות איתו למרות שהיה יפה כמו ליאור רק עם מעט שערות לבנות.
חבריו של ליאור ידעו שאימו לא גרה איתו אך לא העיזו לשאול מדוע , הם ניחשו שהוריו התגרשו או משהו דומה.
זהו אין כרגע מתח ואני יודעת שזה קצת קצר אבל מה דעתכם?
מחקתי את כל הרשימת קבועים ואני יאסוף מחדש כי אני לא יודעת
אם כל הקוראים הקודמים נישארו,
עד לפה הכותבת : )
נ.ב - אחת שאלה בקשר לזה שזה היה אמור להיות מנקודת מבט של בן,
אז החלטתי לעשות שזה מישהו מספר , אבל הסיפור מתמקד בעיקר במיה וליאור
וכל הסיפור מבוסס על ליאור.
עריכה - 5.10 -
סליחה שלא ההעלתי פרק מלא זמן , למרות שלא ניראה לי שיש ממש קוראים קובעים,
בכל זאת אשתדל לעלות את הפרק עוד השבוע : )
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
כותבת הסיפור - העבר חוזר שנית.
