שנה שעברה כשלמדתי נהיגה לא יצא לי לנהוג יותר מידי כשיורד גשם. אולי רק פעמיים. וגם אז הגשם היה טיפטוף קל.
אני לא זוכרת שהיה חורף כלכך סוער ולמדתי בדיוק בתקופה הזאת של השנה.
לא האמנתי גם שהשנה יהיה חורף חורפי במיוחד וזילזלתי בכל מי שאמר לי שהשבוע יתחיל להיות קצת יותר רציני.
טוב, אז קבעתי עם עידן לנסוע להרצליה לאכול במקס ברנר (וגם מחר אני אהיה שם במסיבת הפתעה).
משום מה מתי שאני צריכה לצאת החוצה מתחיל לרדת מבול ובדיוק המטריה נשברת וגם הברקים נמצאים קרוב אליי.
אימא הפחידה אותי לגבי הברקים. עוד פחד נוסף לאוסף, הידד!
אז רצתי לכיוון המכונית כמו משוגעת ובדרך נכנסתי לתוך שלולית עמוקה במיוחד והגרביים נרטבו.
הגענו להרצליה אחרי נסיעה רגילה בלי יותר מידי גשם וגם כשישבנו שם היו רק ברקים ורעמים מידי פעם.
לפני שיצאנו אימא התקשרה ושאלה אם לקחתי את האוטו. עניתי לה שכן.
"עומדת לבוא סערה!! איך תסעי עכשיו?!"
"אסע בזהירות" בנימה מעט מזלזלת.
ניתוק.
ברגע שקמנו מהשולחן והתקדמנו לעבר היציאה התחיל הגשם שוב.
ברגע שהתחלנו לנסוע לכיוון רעננה הגשם רק התגבר ולמרות שהפעלתי את המגבים על העוצמה הכי מהירה בקושי ראיתי משהו.
המכוניות מהצדדים השפריצו לי מים על השמשה והכל היה מוצף.
כל פעם שהיה איזה ברק הרמזורים הפסיקו לעבוד.
בקיצור בלגן שלם.
לא ראיתי בכלל את הסימון של הנתיבים.
ממש עונש משמיים. ה' העניש אותי על זה שדיברתי לא יפה לאימא.
לפעמים אני לא שולטת בזה, היא יכולה להיות ממש מעצבנת. 
למשל היום בגלל שלא הלכתי בערב לקורס, היא הייתה ממש מגעילה אליי ולא הפסיקה להציק.
הורים... לך תבין אותם.

בואו נתפלל ביחד ליום בהיר יותר מחר!