בית ספר זה לא בשבילי.
בית ספר זה מסגרת תובענית ולא דמוקרטית שגורמת לך לרצות לקפוץ מהגג של הבניין הכי גבוה בעיר.
בית ספר זה לקום בשעות שלא אמורים להיות ערים בהן, כשהקור המקפיא של הלילה עוד שורר בחוץ ולא מצליחים לקום מהמיטה
ואז להחזיק את עצמך ער במשך 8-9 שעות כשהדבר היחיד שאתה חושב עליו זה המיטה שמחכה לך בבית.
בית ספר זה לשבת שעות מרובות על כיסא קטן ומלוכלך שכתוב עליו מאחור כל מיני משפטים גסים וללמוד נושאים שלא מענינים את הסבתא שלך.
בית ספר זה להיות רעב ואם אין ברירה אז לקנות אוכל לא בריא מהקפיטריה במחירים מופקעים ואז לגלות שיש נמלים מתות בתוך הבורקס שלך.
בית ספר זה בית חרושת לציונים, ללמוד כמו חמור להשקיע את כל כולך כל השנה ואז להידפק עם ציון הגשה לא משביע רצון. (מי האידיוט שהמציא את העניין של הציוני הגשה?)
בית ספר זה ללמוד בכיתות של 30 תלמידים, בלי שום יחס אישי ואז לבזבז אלפי שקלים בחודש על שיעורים פרטיים.
בית ספר זה מתכון לעצבים וייאוש.
בית ספר זה לא בשבילי.
הצילו!

החלטתי לכתוב אחרי הרבה זמן שלא כתבתי. ליתר דיוק מאז שחגגתי את יום הולדתי ה18 במספרו.
בגיל ההתבגרות אנשים עוברים הרבה שינויים- אחד השינויים שאני עברתי הוא שהפכתי לפחות מופנמת.
בעבר היה לי קשה לשתף אנשים בדברים שעוברים עליי, לא הייתי מספרת מה אני מרגישה ולכן הבלוג היה מקום המפלט שלי.
המקום שבו אני יכולה לשפוך את הלב ולשתף במה שקורה לי.
אז עם השנים אותו בלוג של תקופת החטיבה איבד את המשמעות והחשיבות שלו בחיים שלי ולאט לאט הפסקתי לכתוב ולשתף.
החלפתי את הבלוג עם כמה שבאו אחריו אבל גם אותם סגרתי וכעת יש לי את הבלוג הזה.
אני כבר לא זקוקה למקום כזה, יש לי את החברים ובעצם כלכך הרבה אנשים שאני מרגישה שאני יכולה לדבר איתם.
זה השינוי שעברתי, היכולת לדבר ולא לשמור הכל בפנים.
עם זאת, נחמד מידי פעם לחזור ולכתוב מה אני חושבת ומרגישה.

כיתה י"ב זאת לא תקופה קלה, זה אפילו יותר קשה ממה שחשבתי שיהיה.
תמיד הזהירו אותי מכיתה י"א. אמרו שיהיה עומס לא נורמלי והמון מבחנים. אבל עכשיו כשאני בי"ב אני מבינה שכיתה י"א הייתה גן ילדים לעומת השנה הזאת. כמובן שגם לשביתה יש משקל כבד בלחץ הזה. המורים מפציצים במבחנים ומשום שהבית ספר החליט להגיש אותנו לבגרויות חורף הוסיפו שעות נוספות והעומס גדל. אנשים לא עומדים בלחץ הזה ונשברים ואז עוד כועסים עלינו.
אמרו לי לנצל את השנה האחרונה ולנסות להנות למרות הכל. אבל באמת שאי אפשר ככה.
 

בנוסף ללימודים יש גם את הצבא שנכנס לחיי בשנה שעברה.
אחרי שלא עברתי את הראיון במודיעין וויתרתי על קורס טיס, נתפסתי על תפקיד אחר- הדרכת יח"ש ואם לדייק אז מדריכת שריון.
בתחילת השבוע היה הזימון ואם ירצה השם (והבוחנים) אני אתקבל. תמיד התלוננתי שלזימונים של הצבא אני מגיעה לבד.
רוב האנשים באים עם חברים ואני חושבת שזה מוריד בהרבה את הלחץ. הפעם היה שינוי לטובה- הבנות בצוות שלי היו מאוד נחמדות והיה עם מי לדבר.  גם הבנתי מה זה להחליף 3 אוטובוסים כשכבר מתים להגיע הביתה להתקלח ולישון.

חוץ מזה אפשר לומר שהכל טוב ובאמת להתכוון לזה. אני יכולה להגיד שאני מאושרת.
בזכות החבר החדש והחמוד שלי, בזכות החברים הקרובים שסובלים אותי בתקופה קשה זאת :)  ובזכות אותם אנשים שעוזרים לי לעבור את כיתה י"ב.

*אני לא מנסה לפגוע באף אחד, גם לא באנשים שאני לא אוהבת.
אם אני פוגעת במישהו והוא אומר לי שפגעתי, אני מתנצלת ומנסה לתקן את זה.

אני לא כותבת על אנשים באור שלילי בבלוג ואחכ מדברת איתם כאילו שהכל כרגיל*
זאת עוד סיבה שברחתי מהמקום הזה.