בבלוג הקודם נהגתי לכתוב על האנשים בחיי ועל כל מה שקורה לנו. הייתי ילדה די מופנמת שמעדיפה לשמור את מה שהיא מרגישה בבטן.
בסופו של דבר כאשר מצטברים יותר מידי דברים בפנים זה צריך לצאת איכשהו. אצלי זה התבטא בהתנהגות שלי כלפיי הסביבה: מאבקים חברתיים, ריבים במשפחה ועוד כל מיני שטויות שעשיתי.
יהיו אנשים שיאמרו שאני לא בדיוק הטיפוס החברותי והמשתף. זה נכון, אני לא מתה על אנשים אבל דבר אחד השתנה- וזאת היכולת לסמוך על אנשים ולשתף אותם במה שעובר עליי. ככה שום דבר לא מצטבר בפנים ומאיים לפרוץ החוצה בעוצמות ככ גדולות.
תמיד יהיו את האנשים שיחפשו איך לעשות לך רע, ולא משנה כמה פעמים אני יחליף בלוג הם ימצאו וישלחו קישורים ויעוותו את מה שאני כותבת.
זה עצוב שאנשים צעירים בני 17-18 יתעסקו בכאלה דברים, אבל זאת המציאות ואני צריכה להתאים את עצמי אליה ולכן אני לא אכתוב בבלוג הזה יותר מידי דברים אישיים.

בתקופה האחרונה יש לי יותר מידי זמן פנוי. אני לא מובטלת לגמרי, יש לי שיעורים פרטיים פה ושם ווגם שלוש פעמים בשבוע שיעור מתמטיקה בבית הספר.
אבל חוץ מזה אין לי שום מסגרת מסויימת. אני לא עובדת כמו שאר החברים.
בהתחלה זה היה מלחיץ. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי אבל לאט לאט התרגלתי לשיגרה החדשה.
אימא כל הזמן מנסה לשכנע אותי לעשות משהו קצת יותר רציני מלקרוא ספרים ולצאת עם חברים.
גם כמויות הכסף שאני מבזבזת בגלל היתר-זמן-חופשי כבר לא נורמליות ולא נעים לקחת מאנשים אחרים.
כבר תיכננתי שכשאר תהיה לי הכנסה משלי, ולא משכורת של ילדים בני 18. אני מדברת על גיל יותר מבוגר כשתהיה לי קריירה משלי, אז אחוזים מכובדים ממשכורתי אני אעביר לאימא ואבא. הם משקיעים בי יותר מידי. וזאת תהיה חלק מהדרך שלי להחזיר להם ולהגיד תודה.
כל המשפחה בעצם לומדת ועובדת. אני היחידה שנמצאת בהפסקה. אחותי לומדת כרגיל, אף אחד לא שובת אצלם.
אימא ואבא עובדים ומלמדים באונ' כרגיל. ורק אני תקועה בבית ללא מעש כמו איזה בטטה. אפשר לומר לזכותי שלמדתי לשלוט בכמות וסוג המזון שנכנסים לגוף שלי ודבר אחד טוב יצא המשביתה הזאת, שהתחלתי לאכול בריא והגוף שלי מרגיש מצויין.

תמיד הייתי הבת הבוגרת והמוצלחת במשפחה. הבאתי ציונים טובים הביתה, הייתי משקיעה ועסוקה.
עכשיו המצב די התהפך. אין לי ציונים להביא ואין לי שום דבר מעניין לספר לסבא וסבתא.
אחותי זאת שמצטיינת בלימודים, היא זאת שלומדת בקורס רפואה והיא זאת שיש לה חבר כבר הרבה זמן.
ואני כמו כלב קטן ומסכן שצריך לרחם עליו. זה הגיע למצב שהם רוצים לשדך לי כלמיני בנים.
ואני רק רוצה שיעזבו אותי. אם הייתי רוצה חבר כבר היה לי אחד ממזמן.

יום הולדת 18 מתקרב בצעדי ענק. נורא מוזר לי לחשוב על עצמי בת 18.  מסיימת תיכון... מתגייסת לצה"ל.
עוד לא עיכלתי את זה שאני בת 16 והופ, כבר עברו שנתיים. השנתיים המשמעותיות ביותר אפשר לומר.
אני עוד משתמשת בתמונות מכיתה י'. זה נראה לי כאילו היה בשבוע שעבר אם חושבים על זה. אבל הם מסתכלים טוב על הפרטים הקטנים רואים שדברים התשנו, אנשים השתנו.
אני כבר לא ילדה קטנה בת 16 שמסתכלת על הי"בניקים הגדולים. פתאום אנשים בני 20 ומעלה מדברים איתי וזה מוזר. 

מהערכת יחסים האחרונה יצאתי נורא פגיעה וקשה לי להיפתח לקשרים חדשים.
מצד אחד אני מפחדת להתחיל משהו חדש ומצד שני אני מרגישה שאני רוצה לנסות ולהתנסות.
אני רק צריכה לצאת מהמקלט שבניתי לעצמי. זה בעצם הדבר הקשה ביותר. ואולי אני אצליח לפרוץ את הדלת עם עזרה של מישהו אחר...

השעה כבר 4 וחצי לפנות בוקר ואני עוד לא עייפה בכלל.
טוב אני מניחה שאני אפרוש למיטה לקרוא קצת בספר החדש.
ואתם לכו לישון כבר מאוחר!

שנה שעברה כשלמדתי נהיגה לא יצא לי לנהוג יותר מידי כשיורד גשם. אולי רק פעמיים. וגם אז הגשם היה טיפטוף קל.
אני לא זוכרת שהיה חורף כלכך סוער ולמדתי בדיוק בתקופה הזאת של השנה.
לא האמנתי גם שהשנה יהיה חורף חורפי במיוחד וזילזלתי בכל מי שאמר לי שהשבוע יתחיל להיות קצת יותר רציני.
טוב, אז קבעתי עם עידן לנסוע להרצליה לאכול במקס ברנר (וגם מחר אני אהיה שם במסיבת הפתעה).
משום מה מתי שאני צריכה לצאת החוצה מתחיל לרדת מבול ובדיוק המטריה נשברת וגם הברקים נמצאים קרוב אליי.
אימא הפחידה אותי לגבי הברקים. עוד פחד נוסף לאוסף, הידד!
אז רצתי לכיוון המכונית כמו משוגעת ובדרך נכנסתי לתוך שלולית עמוקה במיוחד והגרביים נרטבו.
הגענו להרצליה אחרי נסיעה רגילה בלי יותר מידי גשם וגם כשישבנו שם היו רק ברקים ורעמים מידי פעם.
לפני שיצאנו אימא התקשרה ושאלה אם לקחתי את האוטו. עניתי לה שכן.
"עומדת לבוא סערה!! איך תסעי עכשיו?!"
"אסע בזהירות" בנימה מעט מזלזלת.
ניתוק.
ברגע שקמנו מהשולחן והתקדמנו לעבר היציאה התחיל הגשם שוב.
ברגע שהתחלנו לנסוע לכיוון רעננה הגשם רק התגבר ולמרות שהפעלתי את המגבים על העוצמה הכי מהירה בקושי ראיתי משהו.
המכוניות מהצדדים השפריצו לי מים על השמשה והכל היה מוצף.
כל פעם שהיה איזה ברק הרמזורים הפסיקו לעבוד.
בקיצור בלגן שלם.
לא ראיתי בכלל את הסימון של הנתיבים.
ממש עונש משמיים. ה' העניש אותי על זה שדיברתי לא יפה לאימא.
לפעמים אני לא שולטת בזה, היא יכולה להיות ממש מעצבנת. 
למשל היום בגלל שלא הלכתי בערב לקורס, היא הייתה ממש מגעילה אליי ולא הפסיקה להציק.
הורים... לך תבין אותם.

בואו נתפלל ביחד ליום בהיר יותר מחר!