אני יודעת שבחיים לא תקרא את המכתב הזה.
אני יודעת גם שבחיים לא אמצא בעצמי את האומץ להגיד לך את המילים שאני כותבת פה.
כל המטרה של המכתב הזה לא ידועה גם לי.. האם זאת פריקה של כל המחשבות והרגשות שלי מהשנה ומשהו האחרונות?
האם זאת הסקת מסקנות מהתקופה הזאת? האם זאת קבלת החלטה לגביי הקשר המעוות הזה? אולי זה הכל ביחד..
כשהכרתי אותך, הייתי ילדה צעירה, חסרת ביטחון וחסרת ניסיון. רק חשבתי שאני יודעת הכל על העולם בכללי ועל יחסים בפרט, לא הכרתי עד אותו לילה את ההרגשה הזאת שגבר, ולא נער ולא בחור, מתחיל איתי, מתעניין בי, מסתכל עליי בצורה שהסתכלת עליי.
לא חשבתי שתתקשר אליי אי פעם, למרות שלקחת את המס' שלי.. אז שכחתי ממך. ואותך. התבגרתי בקצב שלי.
אבל התקשרת בסוף. ואחרי שנה, הייתי קצת יותר מנוסה ועם קצת יותר ביטחון, וקצת יותר מבוגרת. הכל קצת יותר, אבל עדיין לא מספיק בשבילך.
ונפגשנו עוד פעם ועוד פעם, חודשים עברו, עונות התחלפו, ועדיין לא היית מוכן להתחייב. עדיין טענת שאני לא מוכנה לקשר כזה, שאני לא מבינה מה זה להיות בקשר כזה.
ואני? בהתחלה הבטחתי לעצמי שאני לא אקשר אלייך וחלילה לא אתאהב בך. כזאת טיפשה. טיפשה שגורלה תמיד להתאהב בגבר הלא נכון.
אז אהבתי אותך. ובמשך הרבה זמן השלתי את עצמי שבסופו של דבר אתה תראה בי יותר מנערה שעוברת בדירה שלך פעם בשבוע.
אבל בזמן האחרון משהו בי השתנה. משהו בהרגשה שלי השתנה.
אני צופה בעצמי נמצאת איתך ומאחלת שתפסיק לדבר כבר. שתפסיק לסמס, שתפסיק להתקשר. כי כל מילה חסרת אכפתיות שיוצאת לך מהפה מרתיחה אותי. פעם, הייתי מאחלת שהמילים האלה יהפכו למילים נעימות וחמות ואוהבות כמו שאתה יודע כל כך טוב להגיד לי. היום אני פשוט רוצה שתפסיק לדבר.
שתהיה יפה ותשתוק. שתספק אותי טוב ותשתוק.
אני מרגישה שהאהבה הפכה לשנאה, וכולנו הרי יודעים כמה שהגבול בין אהבה לשנאה הוא דק. זאת לא אדישות, לא ולא. הלוואי. לו רק הייתי אדישה אלייך.. זה שאני שונאת אותך, לא אומר שלא אכפת לי. אולי אפילו יותר אכפת לי.
אני יודעת ש"לחתוך" ממך, יהיה לי כל כך קשה, עד שאני אגיע למצב שביום שישי בלילה, אני שיכורה כלוט, שוכבת באיזה בר תל אביבי ובוכה שתבוא.
שתבוא ותיקח אותי שוב אל תוך המערבולת שלך. שכל כך קשה לי לצאת ממנה.
אז מה אני אמורה לעשות? להישאר ולשנוא? להישאר ולהרגיש שעם כל מילה שיוצאת לך מהפה כך גובר הרצון העז שלי לחנוק אותך בשתי ידיים קטנות?
מה? "לחתוך" ולהתגעגע עד שייקרע לי הלב לחתיכות?
אולי פעם אחת תציל אותי? אולי פעם אחת תבין אותי ותחליט אתה בשביל שנינו?
אבל הרי, המילים האלה הן לאינטרנט בלבד.. למה שתבין את מה שאני לא אומרת במילים אבל אומרת במבטים ובדמעות שקטות, בלילה, כשאתה שוכב לידי ורואה איזה תוכנית מפגרת בטלוויזיה?
למה שתבין את המערבולת שנמצאת אצלי בחזה? ובראש?
אז אולי, אולי פעם אחת בחיים שלי, כדאי שאני אחליט ואעשה.
אולי אז, כשאני אמחק את המס' שלך מהפלאפון שלי, ואמחק את כל הסמסים שלך, ואמחק אותך מהפייסבוק שלי ושל החברות שלי ובאופן תמוה שכזה בעצם אמחק אותך מהחיים שלי, אולי אז תבין שהיה פה משהו טוב, שנעלם פתאום בבת אחת, בלי להגיד שלום ובלי להסתכל לאחור.
אבל אני הרי יודעת, שאני לא חזקה כמו שאני חושבת שאני, וכמו שכולם חושבים שאני. אני חלשה כמו שאתה חושב שאני.
כמה חבל.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
אחת שכותבת.