החיים יפים!! :)

הכרת הטוב היא המידה הכי בסיסית שצריכה להיות באדם.

כלפי בוראו הוריו וסביבתו.

אנחנו רגילים להכיר תודה רק כאשר עושים לנו משהו חריג, עוזרים יותר וכו'.

אם מישהי תעזור לי כי שברתי יד לא עלינו אז אני יכיר  לה טובה ותודה ויהיה לי קל להודות לה

כי היא לא היתה חייבת לעזור לי ועכשיו אני יהיה רגישה אליה ואחכה כדי לעזור לה, להחזיר.

אנחנו נוטים לחשוב שזה מובן מאליו שאנחנו חיים, בריאים, שקמנו בבוקר, שיש לנו הורים, בית, אוכל, וכו'

על זה אנחנו כמעט ושוכחים להכיר טובה כי זה נראה לנו טבעי שיש לנו את הדברים האלה.

אדם צריך תמיד להרגיש שהוא חלק אלוק ממעל- שהוא לא נוצר מעצמו בעולם.

וצריך להודות לקב"ה שיצר אותו, שיש לו את כל הדברים בחיים,

ולדעת שהכל מה' ולא לשכוח את זה.

אמרו חז"ל "אין תחליף לכוחו של ההרגל" כיוון שההרגל מרגיל את האדם שהכל מגיע לו. וגורם לו להיות כפויי טובה!

רבי אריה לוין היה מברך זוגות שטרם נישאו ש"תישארו מאורסים תמיד" והם היו מתפלאים עד שהבינושהתכוון

שבתקופת ההכרות והאירוסים שני הצדדים תמיד משקיעים יותר אבל אחרי שהם כבר נשואים הם מתרגלים אחד לשני

זה לא אותו דבר כמו בתקופת האירוסים. ולכן ברך הלוואי שישארו כמו שהם עכשיו בתקופת האירוסים.

המילה הראשונה שהאדם אומר כשהוא קם בבוקר מודה- קודם צריך להודות לקב"ה

צריך האדם לדעת מאיפה בא ומי בראו. ואח"כ להגיד אני.

"עם יקיצתי ובטרם אקום מעל משכבי הנני אוחז מיד בתכונת ההודאה, הכרת הטוב לכל אשר טוב גמלני.

הכרה הקודמת בזמנה ובחשיבותה להכרת ה"אני" הוויתי ותודעתי העצמית, ואף מקיימתה" [מתוך הספר הזמנה לתפילה]

שנזכה לדעת להכיר טובה.

-רונית-