אז שלשום (יום רביעי) הייתה לי משמרת בסופרלנד, שוב תקעו אותי במינילנד, הפארק היה גם ככה ריק כי הוא נסגר באותו יום מוקדם בחמש וחצי שעות שהייתי שם הגיעו לג'ימבורי הזה בערך 10 אנשים שונים שיותר ממחציתם היו מתחת לגיל 6. רוב הזמן הייתי לבד והשתעממתי למוות. בכל אופן בין כל חמש דקות שהמכשירים האלו שהיו ליד (נו כמו אלה שיש בקניון ששמים שקל ואז הם עושים כאילו הם משהו מגניב וזה נגמר תוך רבע דקה) עשו רעשים מטרידים (יום אחד הפרה הצבעונית הזאת תשרף... 
) סתם ציירתי לי על המאחורה של צילום של הדרכון שהיה לי בתיק. באמצע התחלתי לקבל מין מוזה מוזרה כזאת שהמצאתי מילים חדשות לכמה שירים רנדומאליים שהושמעו ברמקולים, אני לא זוכרת אף אחד מהם וזה מבאס P:.
עשיתי היום מתכונת בלשון היה קליל, היה נחמד, היה חביב, וטוב שהיה.
יום ראשון מתכונת באזרחות, שני בגרות באזרחות (ואין יותר אזרחות לנצח מוהאהאהאהא [עד שאני אצטרך לחיות כאזרחית בכל אופן]), חמישי בגרות בלשון (ואז גם אין יותר לשון לנצח, מוהאהאהא [והפעם לתמיד]). ב-9 (לא ב-11!) מועד ב' באנגלית (אני לא באמת צריכה אבל אני אעשה זה לא יכול להזיק) וב-14 מועד ב' במתמטיקה (כי אני טיפשה >_>).
ואז... חופש!
אממה? למה שיהיה לי חופש קל וכיף ונחמד? לא... צריכים להרוויח כסף אז צריכים לעבוד בקייטנה ובסופרלנד ולהיתקע שנים לבד במינילנד.
ד"א: הגעתי למסקנה שאם אני אי פעם אתקע על אי בודד כמו רובינזון קרוזו או משהו כזה, אני מתאבדת אחרי יומיים. אני-לא-אוהבת-להיות-לבד, לפחות לא ליותר מדי זמן ולא במקום שאין בו את המוזיקה שלי ומחשב וטלוויזיה וכדומה...
ובנימה אופטימית זאת של חופש נעים ועבודה קלה (ושתעבור מהר):
שאני.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
