זה לא שהאהבה עיוורת, אלה אנחנו שלא רוצים לראות..

טוב אז קמתי לי לפני שעתיים..

שטפתי פנים, עישנתי סיגריה, והרמתי לעצמי את המצב רוח לשמיים..

איך? בעזרת שני הדברים שהכי עוזרים לי בכל מצב..

הריקוד שלי..  וכריס בראון!!!

המושלם הזה..

אז אחרי שרקדתי והרגשתי כמו רקדנית מספר אחת בעולם,

אני כותבת.. מוציאה את הרגש, את הכאב שיעבור בערב, ברגע שאני אכנס למועדון ואשמע את הזמר המושלם שלי..

הכאב שיעבור ברגע שאני אתן לגוף לזוז לפי הקצב ולא אתייחס לאף אחד..

זה יעבור..

עכשיו כשהלכת,

מי ינגב דמעותיי.

עכשיו כשלקחת,

את האור שבחיי?

מי יחבק,

כשהלילות הופכים קרים.

מי ינשק,

כשיעלו הכאבים?

אין אחר שישתווה אלייך,

אושר, אמת, אהבה.

איך אוכל להמשיך בלעדייך,

כשאצלך חצי נשמה?

ואתה עוד אוהב,

אך שוכח.

במקום להילחם,

אתה פשוט בורח.

גורם סבל לעצמך,

לי,

ולכל האחרים.

אינך רואה מה קורה סביבך,

מה עובר בלבי,

מה אומרים החיים..