נמאס לי אמא, תעזבי אותי כבר! את כל הזמן מתלוננת..
יצאתי מהבית, הלכתי לשבת קצת עם עצמי... לחשוב את המחשבות שלי בלי שאף אחד יפריע.
הלכתי לגן ההוא. הגן שבו אני מרגישה נחמה. אני מדברת לעצמי, יודעת שאני לא בסדר. כל הזמן טועה..
לא לומדת מטעויות, מתכחשת להן אבל בתוך תוכי אני יודעת שאני טועה.
ישבתי עם העצים, הפרחים, המתקנים.
הרגשה של נחת, הרגשה טובה כזאת, כאילו לא קרה כלום..
הרחוב לא מלא באנשים.. מדי פעם עובר ילד או שכן..
ראיתי אותו. העיניים שלו הסתכלו עליי.. במבט בוחן כזה.
אני לא מכירה אותו.. זו הפעם הראשונה שראיתי אותו..הפעם הראשונה אבל הבלתי נשכחת..
הוא התקדם לעבר הגן.. דיי התבאסתי שעכשיו שוב עומדים להפריע לי ולמחשבות שלי.. המחשבות שלי טהורות רק כשאני באמת לבד עם עצמי..
עכשיו זה רק אני והוא.. הוא ישב על הספסל ופשוט הסתכל. והסתכל. והסתכל.
קצת נבהלתי, אבל המשכתי לשבת.. ניסיתי להמשיך להתרכז בי. לא כ"כ הצלחתי.
קמתי.
מיד הוא שאל אותי- סליחה ילדה..מה השעה?
ראיתי שיש לו שעון על היד אבל בכל זאת אמרתי- 17:30.
הוא אמר.. וואי ואת יודעת אולי איפה היציאה..?
ניסיתי להסביר לו.. והוא התעקש שאני אדריך אותו ממש.. אמרתי שאני ממהרת.
הוא תפס לי את היד.
ניסיתי להשתחרר אבל ככל שניסיתי זה יותר כאב..
הוא אמר לי בואי איתי..
אמרתי לו תעזוב אותי.. ניסיתי לצעוק אבל לא יצא קול.
הוא לקח אותי איתו.. ממש רץ והיד שלי נעולה בתוך אצבעותיו.
התחננתי שישחרר אותי.. צעקתי.. בכיתי..
אבל כלום.
הוא לא שיחרר,
לא הפסיק להכאיב,
רק המשיך לרוץ איתי..
הגענו למין חורשה כזאת..
ואני בוכה. וצועקת.
אף אחד לא שומע.
הוא איים להרוג אותי אם אני לא אשתוק.
הוא זרק אותי לאדמה.
העיניים האלה. אני לא מסוגלת לשכוח אותן..
רכן מעליי..
עצמתי את עיניי והתפללתי שזה חלום רע.
שוב ושוב ביקשתי ממנו לשחרר אותי.
בבכי אמרתי לו שזו טעות.. מה זה ייתן לו..
הוא לא הקשיב.. כל כך אטום.
הוא התחיל להתפשט..
הוריד את המכנס..
ואני צועקת.. והוא שוב מאיים..
הכל קורה כ"כ מהר.
הוא התחיל לגעת בי.
התנגדתי.. אבל הוא חזק ממני..
הוא השמיע קולות מוזרים. ואני בוכה.
פתאום הוא קרע לי את החולצה..
ואני מתפללת שמישהו יבוא ויציל אותי אבל זה לא קורה.
והוא ממשיך..
עד שסיים להתפשט..
עכשיו נשאר לו רק לסיים להפשיט אותי..
ההתנגדות שלי לא עוררה אצלו כלום.. חסר רגשות..
הוא מפשיט אותי וכל גופי צמרמורות..
אני רק בת 16.
אני רק בת 16!!!
יש לי עוד חיים שלמים לעבור..
למה הוא חייב להשאיר לי כתם????
ואני בקושי נושמת.
בקושי מצליחה לדבר.
המגע שלו..
חלחלה עוברת בגופי.
אני נגעלת. אני מחוללת.
אלוהיםםם.. למהה??
והכל קורה כ"כ מהר.
אחרי חצי שעה של סבל..
הוא התחיל להתלבש חזרה..
איים עליי שאם אני אפתח את הפה אני לא אשאר בחיים.
אונס.
עברתי א-ו-נ-ס.
לא מעכלת את זה.
התלבשתי מהר ורצתי.. לא רציתי לראות שוב את העיניים שלו.. העיניים המפחידות האלה.
רצתי.. לא חשבתי בכלל לאן אני רצה.. הגוף שלי הוביל אותי..
אני רק בת 16.
בת 16 + כתם.
הסיפור לא אמיתי אבל זהו סיוט שעובר בי כבר הרבה זמן.
רציתי להרחיק אותו מהמחשבות שלי.
לכן העלתי אותו על הכתב.
אני מאחלת לכל הבנות, שלא יקרה לכן מקרה כזה או אחר.
תשמרו על עצמיכן.
חג פסח שמח וכשר לכולננוווו=]
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
