"בתי, יש לך איידס.." אמר לי הרופא בעיניים נפוחות. "אנחנו נעבור את זה ביחד..אין לך מה לדאוג.."
הדממה שהייתה אחרי ההצהרה שלו הייתה ללא ספק הרגע הכי ארוך בחיים שלי.
אני רוצה לספר לכם כרגע סיפור חיים של אשה חולת איידס. לי זה עשה משהו.
הייתי ילדה רגילה. ממש כמו כולם... ילדה מבית טוב, מצטיינת.
בתקופה שלי לא הייתה לנו מודעות לדבר שנקרא- איידס. אפילו להגיד את המילה הזאת בקושי יכולנו.
אני זוכרת שהיו לנו שיעורי חינוך מיני בבית הספר. אפילו הזהירו אותנו לא לקיים יחסי מין בלי קונדום. אבל הסיבה הייתה- על מנת שלא ניכנס להריון. היום אני מבינה שהסיבה הזאת מתגמדת לעומת הסיכון של לקיים יחסי מין ללא קונדום ולחלות באיידס.
אני באה מבית מאוד פרימיטיבי. ההורים שלי מאוד שמרו עליי.
השנים עברו, סיימתי את לימודיי בבית הספר. ואני עדיין בתולה.
התגייסתי לצבא.
בצבא ראיתי עולמות שונים. כל החבר'ה היו חיים על שטויות וקיום יחסי מין.
אני לא הייתי אחת מהם. עדיין נשארתי בתולה גם בתקופת הצבא.
לאחר שהשתחררתי מהצבא, נסעתי לטיול בחו"ל וחזרתי. בארץ הכרתי גבר המבוגר ממני ב-10 שנים. אני הייתי אז בת 24 והוא בן 34. גבר יפה תואר. נהיינו זוג.
אני חייבת לציין שב-3 החודשים הראשונים לא קיימתי איתו יחסי מין.
לאחר שלושת החודשים הראשונים הבנתי שאני רוצה לקיים עימו יחסי מין, אחרי הכל זהו צורך אנושי.
בהתחלה זה היה עם קונדום, לאחר מכן הורדנו.
כך במשך שנתיים שאנחנו ביחד, גרים ביחד החלטתי שאני רוצה להתחתן איתו.
העלתי את נושא החתונה ומיד הוא התחמק מזה. חשבתי שזה אותו פחד של הגברים מהחתונה. ידעתי שעוד כמה פעמים שאני אדבר איתו על זה הוא יסכים. אחרי הכל, אנחנו כבר בשלים לחתונה ומאוהבים בטירוף.
ניסיתי לדבר איתו שוב ושוב על נושא החתונה אך הוא לא רצה לשמוע. הבנתי שאני חייבת לעשות צעד קיצוני- אמרתי לו, פה זה נגמר.. אני לוקחת את הדברים שלי וחוזרת לגור עם ההורים.
באמת התחלתי לארוז, לקחתי את החפצים שלי והלכתי..
נזכרתי ששכחתי משהו אז חזרתי לדירה. פתאום אני מגלה שהדלת פתוחה (הוא לא נהג להשאיר את הדלת פתוחה), צעקתי את שמו, עברתי חדר חדר ולא מצאתי אותו. כשהגעתי לסלון מצאתי אותו שוכב על הרצפה ולידו עוד הרבה כדורים.
בדקתי לו דופק, ראיתי שהוא חי.. הזעקתי אמבולנס.. הבנתי שהוא ניסה להתאבד.
המשפחה שלו לא גרה בארץ חוץ מדודה אחת שלו. התקשרתי אליה והודעתי לה על מה שקרה. קבענו להיפגש בבית החולים.
הגעתי לבית החולים. חיכיתי בחוץ. היא הגיעה.
דיברנו, סיפרתי לה על מה שקרה ביננו ולאן זה הוביל.
היא לא כ"כ הבינה עברית ומדי פעם זרקה לי כמה מילים בצרפתית שלא הבנתי..
ואז היא שאלה אותי- "את יודעת מה יש לו..?"
אמרתי לה- "מה זאת אומרת מה יש לו?"
ואז היא אמרה לי משו בצרפתית שהתחיל ב- יש לו.. ואת המילה האחרונה לא הכרתי.
שאלתי אותה מה הפירוש של המילה האחרונה..
והיא אמרה- "איך אומרים את זה בעברית..? איידססס?"
באותו רגע, לא הבנתי מה קורה איתי. נלחצתי..
רצתי משם והלכתי לאיזה רופא וסיפרתי לו שאני וחבר שלי כבר שנתיים ביחד ואני מגלה שיש לו איידס..
הוא שאל אותי- קיימתם יחסי מין..?
אמרתי לו- כן, שנתיים ביחד..
ואז הגיעה השאלה המכרעת- עם או בלי קונדום..?
אמרתי לו שבהתחלה זה היה עם אבל אח"כ הורדנו..
חשבתי לעצמי- מה הסיכוי שלא נדבקת?? אה? שנתייים את איתו.
שאלתי את הרופא איפה אני יכולה להיבדק. זה היה יום שישי וכל המעבדות היו סגורות. הוא אמר לי שאני איאלץ לחכות ליום ראשון. הוא יפנה אותי למעבדה.
אתם קולטים..? יומיים שלמים. יומיים לחכות, לחכות לבשורה המרה. ולקוות שאולי יש סיכוי.
בשישי שבת האלה הייתי אצל הדודה שלו.
שישי שבת בהם לא אכלתי, לא שתיתי. הדודה נתנה לי תהילים ואמרה לי לקרוא.
שישי שבת בהם רק התפללתי.
לצערי/לשמחתי.. אני לא יודעת באיזו מילה להשתמש.. הגיע יום ראשון.
הלכתי למעבדה. להיבדק.. לפני שנכנסתי רציתי להיות לבד. הלכתי לים.
אני מסתכלת עליו, אלו הרגעים האחרונים לפני שאני אדע אם חיי הולכים להשתנות.
עוברות במוחי מחשבות..
אני משתדלת להיות אופטימית.
נכנסתי להיבדק, לאחר מכן אמרו לי שהתוצאות שלי לא ברורות ואני צריכה להיבדק שוב.
הבנתי שזהו בעצם האוקיי הסופי לזה שיש לי איידס.
הגעתי לבית החולים. שם נבדקתי שוב והתקבלו התוצאות.
הרופא קרא לי.
רופא ממש נחמד, בן אדם טוב כזה..
הוא הצליח לרגש אותי כ"כ באמצעות המילה שהשתמש בה כדי לפנות אליי.
בתי.
ולאחר מכן- "יש לך איידס."
אותו משפט- "בתי יש לך איידס" שינה לי את החיים.
שתקתי, לא בכיתי ורק חשבתי..
כעסתי. כעסתי על הבן אדם שהדביק אותי. שלא הזהיר אותי, לא סיפר לי שהוא חולה.
כעסתי על ההורים שלי, על האחים שלי.. שלא הזהירו אותי, לא דיברו איתי על זה.
על הבית ספר.. ובמיוחד על עצמי. איך לא נזהרתייי?? איך לא הייתי מודעת??
הרופא אמר לי שאני נשאית. זה עדיין לא התפרץ ואם אני אקח את התרופות אין לי מה לדאוג.
התרופות- 10 כדורים ביום. אם אני מפספסת ואילו אחד זה לא יהיה טוב.
תרופות יקרות שהיה מאבק גדול כדי להכניס אותן לסל הבריאות.
הלכתי לבית המרקחת כדי לקנות את התרופות.
"תני לי קוקטייל", ביקשתי, זהו שמן של התרופות. היא שמה לי אותן בשקית אטומה. כ"כ הערכתי את זה.
איזו אישה באה ואמרה- "את לא משלמת, איזה כיף לך.."
חשבתי לעצמי, ממש כיף.. תני לי לשלם על תרופות אחרות ולא לקבל את אלה בחינם.
במשך 4 שנים הסתרתי את זה מההורים שלי.
שמתי את התרופות מאחוריי הארון.
אחרי 4 שנים החלטתי שזהו- אני חייבת לספר לאמא.
אמא שלי לקחה את זה נורא קשה. היא בכתה ובכתה..
טבעי שככה היא תגיב. באותו יום סיפרתי גם לאחים שלי.
לא העזתי לספר לאבא שלי.
אחרי שבוע אמא שלי אמרה שחייבים לספר לאבא.
זה היה כ"כ קשה!!
סיפרנו לו. אבא שלי כ"כ נבהל, הוא צעק עליי, שם את כל הדברים שלי מבודדים שחס וחלילה לא אדביק את יתר המשפחה.
כולם הלכו להיבדק למרות שברור היה שהם לא חולי איידס. איידס לא עובר באוויר או במגע חוץ גופני.
אבא שלי קיווה שניתן לשנות את המצב הקיים. הוא חשב שאם נחליף לי את הדם אולי אני אבריא. אבל לא באמת אפשר להחליף דם.
כך אני חיה היום. הבנתי שיש חיים אחרי האיידס, אני בחורה חזקה.
אני מזהירה אותכם, שלא יקרה לכם מצב דומה.. תהיו ערניים, תהיו מודעים!!
זה הסיפור שלה.
אותה בחורה שבאה והציגה את העובדות כמו שהן.
אותה בחורה שאכפת לה מחיים של אחרים.
אני מעריכה אותך.
תהיי חזקה!
את עוד תזכי לראות נכדים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
