והפנים שלה.. הפנים שלעולם לא אשכח..
הפנים האלה עם החיוך העצוב, האור בעיניים..
והיא קורנת, נראית כאילו הילה של אור סביב גופה. הגוף שהיא כה שנאה..
תמיד הייתה מכסה עצמה, מנסה להתחמק..
ידעתי שהיא שונאת את עצמה.. אבל לא חשבתי שעד כדי כך..
היא עניינה אותי.. הרבה פעמים הייתי מסתכלת עליה מהצד, מפחדת שלרגע תקלוט אותי.
היא משכה את תשומת לבי. יכולתי שעות לשקוע בה..
אף אחד לא ראה באמת את מה שאני ראיתי בעיניה..
כאילו קראה לי לעזור לה..
אבל אף פעם לא היה לי את האומץ ללכת אליה ולנסות להתקרב.
מלאכית בדמות אישה.. יותר נכון נערה..
הקסם האישי שלה היה כ"כ בולט.
יום אחד היא שאלה אותי- למה את בוהה בי כל הזמן?
שתקתי. כשבלעתי את הרוק בפי הרגשתי את הגרון כואב! כאילו אני נאכלת מבפנים..זאת הייתה הרגשה נוראה!
ואז.. אמרתי לה- יש בך משהו מיוחד.. משהו קוסמי כזה..אני לא יכולה להסביר.
היא חייכה חיוך קר. הקור חילחל בתוכי..
היא ביקשה ממני להפסיק.. זה מפריע לה הנעיצות מבטים שלי..
אבל אני לא יכולה להפסיק. התמכרתי.
אני מרגישה שכל מבט שלי שמופנה אליה נותן לי כוחות.
למרות שאף אחד לא סימפט אותה, למרות שהיא חיה בתוך בועה משל עצמה, סגורה, מוזרה.. נקשרתי אליה.
הרגשתי שאני לא יכולה בלעדיה. שהיא נותנת לי את הכוח להמשיך הלאה מדי יום. היא כ"כ מדהימה!! כובשת..
חיקיתי אותה, את מבטיה, צעדיה.. ממש חיקיתי אותה!
התרחקתי מכולם. הרגשתי איך לאט לאט אני חיה בתוך בועה משל עצמי.
השתניתי בזכותה. פתאום כבר לא עניין אותי כלום.
אבל בניגוד אליה, אהבתי את עצמי..
היא כ"כ שנאה את עצמה. למה?? אין לי מושג. לא נראה לי שהייתה לה סיבה. כי אני ראיתי בה דברים נדירים.
התמכרתי אליה.
לא הרבה פעמים זכיתי לראות את החיוך הקר שלה..
ולפעמים אף הבחנתי בחיוכים מזויפים ששלחה. כאילו יכולתי לקרוא אותה. ממש למדתי את שפת גופה הייחודי.
מזה כבר כמה ימים שהיא לא באה. הרגשתי איך לאט לאט אני מתפוררת.
איפה היא?! לאן נעלמה הדמות הנערצת הזאת??
דאגתי לה.. אבל יותר דאגתי לעצמי.. בלעדיה לא הצלחתי לתפקד.
החלטתי לחפש אותה.
אף אחד לא ידע עליה פרטים. היכן היא גרה, מה מספר הטלפון שלה..
בכלל לא עניין אף אחד למה היא כבר לא מגיעה.
היה כ"כ קשה להשיג קצה חוט. אבל הלכתי עד הסוף. לא ויתרתי.. דמיינתי אותה במוחי ואיכשהוא זה שוב נתן לי כוח להמשיך.
הצלחתי.
השגתי את הכתובת שלה. אחרי מאמצים רבים.
ולפתע הרגשתי כאילו אסור לי ללכת לשם.. צעדיי נהיו כבדים.
אבל המשכתי ללכת.
הדרך הייתה כ"כ מעייפת.
הגעתי.
בית קטן עמד מולי. נראה כמו צריף ישן.
הקשתי בדלת הבלויה. שמעתי חריקה ומולי נעמדה עוזרת בית.
שאלתי אותה היכן היא.
היא שתקה.
גם אני שתקתי.
אחר כך אמרה לי- לכי מפה. היא כבר לא פה.
שאלתי שוב- היכן היא? בבקשה.. את לא יודעת כמה היא חשובה לי.
שוב הייתה שתיקה. אך הפעם ארוכה יותר.
היא התאבדה.
הדבר היחיד שהחזיק אותי בחיים איננו.
הייתי בשוק. הרגשתי איך לאט לאט אני שוקעת. מנסה להיאחז באוויר.
בלעדיה אני לא שווה.
לקח לי זמן להתגבר.
החלומות לא נתנו לי מנוח. היא הופיעה שם.
אצילה כזאת. והפעם עם חיוך תמים. ללא הקור ההוא.
אני אוהבת אותך, מלאכית.
לא אשכח אותך.
אחכה לך תמיד.
בקצה העין יושבת לה דמעה שמתנדנדת וכל רגע עומדת ליפול.
אני אוהבת אותך מלאכית.
את חרוטה בלבי. תמיד.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
