אני שונאת אותה.
וואו.. אני לא מאמינה שאני אומרת את זה.
לשנוא בן אדם?! בחיים לא חשבתי שאגיע למצב הזה.
היא מגעילה אותי, רע לי להסתכל עליה..
אנחנו בקושי מדברות, שלום שלום ואל תבואי לי בחלום..
היא איתי בכיתה.
היינו דיי חברות טובות, אפשר לומר..
מדי פעם לומדות ביחד למבחנים.
חח.. זה מצחיק אותי כי זה היה מתוך אינטרס שאני אעזור לה, לא באמת כי היא רוצה ללמוד איתי, כי אני חברה טובה שלה, כי היא צריכה אותתיי!!

הכל התפוצץ.

מאז אותה תקופה *משו כמו לפני חודשיים וחצי* כשאני והחברה הכי טובה שלה התחלנו להתקרב דיי איימתי עליה.
מה היא התחילה לעשות? לרכל.
אני לא מבינה איך אפשר להתנהג בצביעות כל היום. "מה קורה?" עם החיוך הגדול שלה..
ו"החברה הכי טובה שלה" כביכול שהיא ילדה מ-ד-ה-י-מ-ה ואני מתה עליה, גם לא סובלת אותה.
היא מנסה להתקרב אלינו..
די אני באמת שונאת אותה. מלכלכת ומלכלכת. כמה אפשר?!
ואני, שומעת הכל וסופגת. זה מצטבר בתוכי..
כמה אני יכולה להמשיך עם זה טעון אצלי בלב?
אני לא יכולה להגיד לה שאני יודעת שהיא מרכלת, כי הבטחתי לשתוק.
אווי, אבל זה כ"כ קשה.
להסתכל לה בעיניים.
והעיניים שלנו מדברות גם כשאנחנו שותקות.

פשש.. אז זאת שנאה? לא נעים כ"כ להכיר, אתי.
תדעו, כשמרכלים בסוף זה תמיד יגיע לאותו בן אדם. לא שווה לבזבז את הזמן על זה..
במקום זה, תהנו מהחיים, אחרי הכל חיים רק פעם אחת.
