דור מוזר יש לנו.... הפכנו את האהבה לאל ואת החיפוש אחריה לדרך חיים.
חיפוש שרבים מאיתנו אולי לא רוצים שיגמר לעולם.... אנחנו לא מצהירים את זה כלפי חוץ ורובנו גם לא כלפי עצמנו , אבל אנחנו כנראה נהנים מהחיפוש.
זה נותן לנו את התקווה , העיסוק והציפייה , לדבר המושלם ...
אנחנו מכורים לדרמות, ולרומנטיקה שמוכרת לנו התקשורת עד שבעצם שכחנו מה אנחנו רוצים.
אז נכון הסביבה שלי היא סביבה של אנשים שהגורל שפר עליהם , האוכל על השולחן היה מובן מאליו , המדינה כבר היתה קיימת שנולדנו וחוץ מהמסלול הרגיל של תיכון, צבא , אוניברסיטה ועבודה
אנחנו לא מכירים את המילה מאבק...
אני מסתכלת על סבא וסבתא שלי , אנשים נפלאים עברו שואה , מלחמות , רעב, אלימות וחוסר ודאות שהם יחיו ביום שלמחרת .
הרומנטיקה היתה דבר שולי בחייהם, סבא מספר שהוא פגש את סבתא אחרי המלחמה, הבין שהיא תהיה אשה ואמא טובה והחליט שהוא רוצה לחיות איתה כל החיים , וגם היא אותו דבר , המפרט הטכני שלו לא עניין אותה ( " נגמרה המלחמה ולא היו גברים יהודים , והוא היה " ) וכמה שהסיפור הזה הכי רחוק מרומנטי שאפשר , הם נשואים כבר 65 שנה , אוהבים למרות שהם לא קוראים לזה ככה, לא מרגישים לרגע שהם התפשרו / או טעו ,המציאות של חייהם לא נתנה להם את "הפריבילגיה" של מחשבות כאלה ..
ואנחנו דור משועמם שרוב הזמן ( למרות שהרודן האירני לא יסכים איתי ) חים בביטחון ( בתל-אביב ) אנחנו יוצרים לעצמנו מציאות קשה .
אני מסתכלת על החברה שאיתם אני מסתובבת: אז זה מאוהב באיזו פוסטמה שהסבירה לו מהתחלה שמה היא רוצה מימנו זה מין, וההיא התאהבה בשקרן פתולוגי שהשאיר אותה באי ודאות כמעט חצי שנה ואני, אני אהבתי בן אדם שאין מספיק תרופות בעולם שיכולות לעזור לו ( ואני חסידה של תרופות).
מה קורה לנו לעזאזל כולנו מצהירים בריש גלי שאנחנו מחפשים אהבה, משהו רציני אבל בתכלס מבזבזים את זמננו והאנרגיות שלנו על טיפוסים שברור לכולם ואפילו גם לנו אם נסתכל טוב פנימה ,שלא יצא מהם כלום , רק שיברון לב ולחסרי מזל ממש ,אולי גם מחלת מין אקזוטית .
למה אנחנו עושים את זה ? מאיפה מגיע היצר ההרסני הזה שגורם לנו לבחור בחירות מטופשות שכאלה?
רצון לעזור לאדם שמולנו ? אמונה שנוכל לשנות? תאווה לאתגרים?
אם זה היה ככה ,זה היה מופיע בעוד תחומים בחיינו ותקראו לי סקפטית , אבל אני לא רואה אותי או את חבריי מחפשים לעזור לאחרים ( לזרים ) , מנסים לשנות דברים בפוליטיקה ( שלכולנו כבר בא להקיא מימנה ) או מטפסים על האוורסט , לא אנחנו אנשים די פסיביים, עובדים ,חוזרים הביתה, קריאה, חדר כושר ובירה מידי פעם ... לא הטיפוסים יפי הנפש או חובבי האתגרים .... אז למה זה קורה לנו עם החיפוש אהבה לעזאזל ... מה "באהבה" גורם לנו לנטוש את החיים השלווים שבנינו לעצמנו ולחפש את אלו שיביאו לנו רק רע???
האמת על השאלה הזו אני לא יודעת לענות, אבל אומרים שזיהוי ומודעות לבעיה זה מחצית הדרך לפתרונה ככה שאני במיקום טובJ .
ולכל המבולבלים יש שיר מדהים, של משורר מדהים שתמיד עוזר לי לזכור מה אני לא רוצה ....
למה שאני כן רוצה עוד לא מצאתי שירJ
"לא אני הוא האיש לא אני
אל בואו מרחוק מצפה את
צרור קורות נדודי הישנים , לך הבאתי במקום טבעת.
אל תטילי מבט כחכה
את עצבי מעיני לא ימשה הוא
כי לא לי את לילות מחכה
לא אלי בדידותך נמשכת
לא כוכב בידי לא חלום
יתומה משתיהן וריקה היא
לו קרבי נא וראי בחלון
על מצחי הכבד אות קיין "
C אלכסנדר פן
" מי שהולך לישון עם תינוקות שלא יתפלא שהוא מתעורר ורטוב לו " J
בבלוג זה
בכל הבלוגים
