סבתא, לפני כשבוע, כשהחלטת לעזוב, אמרו לי "מעכשיו, תוכלי לדבר אליה דרך כתיבה, דרך שיר, דרך ריקוד..."
אז הנה, אני כותבת לך, שואלת אותך,
סבתא, כבת שנתיים ההיית כשמשפחתך נלקחה לאושוויץ. כבת שנתיים כאשר הסתירו אותך במנזר.
ובכל 73 שנותייך, כל חייך סבבו סביב השאלה הנצחית - מי את.
מה שמך? מה תאריך לידתך? כמה אחים יש לך? ומהם שמות הורייך?
האם היית דומה לאמך או יותר לאביך?
ואיך...איך היו נראים חייך אם כל זה לא היה קורה.
"אמא". כמה רצית את אמא. איך אני יודעת כמה גדול היה החור בליבך
ששום אמא מאמצת, עד כמה שאהבת, ושום משפחה, עד כמה שאהבת, לא יוכלו למלא.
רק אמא.
האם חלמת? שאלת. האם יש לך אמא? האם אי פעם הייתה לך אמא?
כמה נורא זה לא לדעת שום דבר על אמא.
ועכשיו, כשכנראה נפגשתם שם למעלה והשלמתם פרטים, אולי תשתפי אותי, סבתא.
אולי זה ינחם אותי קצת, היית איתי במשך 21 שנה, עכשיו תורם להינות ממך.
אז תספרי לי סבתא. איך אמא שלך? ואבא? ויש לך אחים? ובני כמה?
איך נראה גן העדן? והאם אתם יכולים לחזור לאיזה גיל שאתם בוחרים?
האם למשל תוכלי לבחור לחזור לילדות שנלקחה ממך?
אני מקווה שאת בסדר שם סבתא, אנחנו משתדלים להיות בסדר כאן.
אני רק שמחה, שסוף סוף המעגל נסגר. וכל 73 שנה של סימן שאלה אחד גדול, נפתר.
אני אתגעגע אלייך. אני מתגעגעת כבר עכשיו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
