גיל 18. החופש בין הבצפר לצבא.

לבושה בכותונת סקסית.יושבת על המיטה שלו. הוא בא. מיתיישב לידי.

"שבי עליי" הוא פוקד. יושבת.

הוא מנשק אותי ברגש. עוצרת אותו. מחבקת אותו. "אני אוהבת אותך" לוחשת.

הוא מחזיק בפנים שלי ומנשק אותי. הידיים שלו כל כך גדולות.

הוא נשכב על המיטה. יושבת עליו.

עושים אהבה. לא מזדיינים. עושים אהבה.

גומרים.

עובר שבוע, שבועיים, חודש, חודש וחצי.

מתקשרת אליו.

"אני צריכה לפגוש אותך, דחוף."

נפגשים.

"אני בהריון." אומרת.

"את מה??" הוא שואל בהלם.

"אני בהריון." אומרת כשדמעות עומדות לי בעיניים.

"מה? זה..זה לא יכול להיות!"

לא ניכנס פה לפרטים טכניים, אבל זה יכול להיות.

"אני לא מאמין... טוב אנחנו... אנחנו נגדל אותו נכון?"

"אני.. כן אני חושבת..."

"אני אוהב אותך" אומר ומחבק אותי. מחבק אותי חזק.

עובר שבוע, שבועיים.

מתעוררת בבוקר. מדממת.

הדמעות בורחות. עדיין לא סיפרתי לאמא, אולי עכשיו זה הזמן.

מספרת לה. מראה לה את הדם.

היא לוקחת אותי לרופא נשים.

"אני מצטער, זה היה הריון לא תקין. העובר היה חולה, לא בריא." הוא אומר לי בקרירות.

"היה??" שואלת ופורצת בבכי.

"אני מצטער, הוא מת" הוא אומר.

בורחת משם.

מתקשרת אליו.

"הוא מת." אומרת.

"מה??? מי מת??" הוא שואל אותי.

"התינוק שלי!! התינוק שלנו!! הוא מת!!! התינוק שלי!! הוא מת..!" נשברת. מתמוטת על הרצפה.

אמבולנס, אורות, בית חולים, ביקורים.

"למה היא בבית חולים?" הדודות שואלות.

"ירידת סוכר בדם. לא משהו רציני." אמא עונה.

הוא מבקר.

"אני אוהב אותך. את תיראי, יום אחד עוד יהיה לנו ילד. אני מבטיח לך." הוא אומר לי.

דמעות בעיניים שלו ובשלי, מתערבבות.

מבחוץ, אני בסדר.

אבל בפנים, רק מחשבה אחת מחלחלת בתוכי וקורעת אותי מבפנים- התינוק שלי מת.

עריכה:

החלטתי שאם כבר פרקתי, אז עד הסוף.

לפני שנתיים, ממש לפני שהוא עמד להשתחרר, פרצה מלחמה.

שנינו נכנסנו ללבנון.

שנינו, קצינים בכירים ביחידות קרביות (אני אמנם דל בנות, אבל עדיין.) נכנסים ללבנון.

אני זוכרת שקודם היינו באיזה בית ספר ענק בצפון באימונים.

ואז, בישיבת קצינים, מודיעים לנו.

"אתם נכנסים ללבנון" היינו בשוק, לא יודעת עד כמה היינו מוכנים, אבל זה כבר נושא אחר ולא ניכנס לזה.

דבר ראשון שעשיתי זה טלפון לאבא.

"אבא? אנחנו נכנסים." אבא שלי הוא איש צבא גדול, מפקד בצנחנים (מגלן).

הוא היה עם הפלוגה שלו באותו בית ספר, הם נכנסו לילה אחרינו.

"כן אני יודע." הוא ענה.

"אבא? אני רוצה שאם יקרה לי משהו, שאתה תודיע לאמא. לא הצבא. תבטיח לי." אמרתי.

"אני מבטיח. את יכולה להבטיח לי שאם יקרה לי משהו את תודיעי לאמא?"

"אני מבטיחה."

"אבא? אני מפחדת. איך אני יודיע לחיילות? יש שם בנות בנות 19! איך אני יגיד להם שהם נכנסות לגיהנום?"

"תני לי להגיד לך משהו על לבנון, זה ציטוט מאחד הספרים הכי מדהימים שקראתי.

 'אם יש גן עדן, ככה הוא ניראה. אם יש גיהנום, ככה הוא מרגיש.' אין יותר נכון. תסבירי להן את הסכנות.

תסבירי להן שאת אוהבת אותן ושאת שם בשבילן."

"תודה אבא. אני אוהבת אותך"

ניתקנו. התקשרתי לאמא.

היה הרבה בכי.

התקשרתי לאח שלי שגם היה אז באותו בית ספר באימונים. ואז התקשרתי לחבר שלי.

"יהיה בסדר יפה. יהיה בסדר." הוא אמר.

פתאום הייתי רגועה. כאילו הכול מדהים, הכול יפה.

הודעתי למ"פ. דיברנו. היא פחדה. היא הייתה בגיל שלי.

נכנסנו ללבנון באותו לילה.

ג'יפים, תחמושת, אם-16 על הכתף.

שבוע במארבים, מתחבאים בבתים, יורים.

זוועות.

מחרבנים לתוך שקיות.

זוועה.

האוכל היה מוגבל, כשהיה מה לאכול.

חיינו על כופסאות שימורים של טונה ותירס, ובימים של פינוק גם לחם.

באותו ערב, נהרגה לי חיילת.

לא סתם חיילת, נהרגה לי המ"כית.

בלאגן, סיבוכים.

היינו במארב באיזה בית, ואז, ירי מחבלים מאחד החלונות.

פגעו במ"כית.

יצאתי החוצה, בלי לחשוב.

סיכנתי את כול החיילות.

יריתי במחבל.

יריתי בו תוך כדי שאני צועקת בליבי "ייא חתיכת בן זונה. יש לה משפחה!"

יריתי בו ודמעות ירדו לי מהעיניים.

ראו אותי במצב שאף חילת לא צריכה לראות את הקצינה שלה ככה.

בוקר אחרי יצאנו מהבית הזה לכיוון בית אחר.

היינו כבר רחוקים מידי ואיבדנו קשר עם המפקדים שלי.

ואז, עוד חיילת נורתה.

הייתי חייבת לקחת אותה על הגב 5 ק"מ.

אני, 1.65 על 48 קילו, הייתי צריכה לסחוב חיילת על הגב 5 ק"מ בפחות משעה, אחרת היו מחסלים אותנו בלי רחמים.

ייצאנו לדרך.

הגענו אחרי שעה וכמה דקות ומטוס בא לאסוף אותה.

הרופא בדק גם אותי באותו זמן ולא הסכים לשחרר אותי.

הוא אמר שאני נמצאת בתת-תזונה.

פינו אותנו לבית חולים.

אני יצאתי מכלל סכנה וכמה שעות אחר כך גם החיילת.

ואז, הגיעה אלונקה, חייל מכוסה בדם, פצעים, חבורות, יריה בראש.

מסתכלת עליו, מנסה להבין מיזה מתחת לכול הדם.

נופלת על הרצפה, אנשים קמים להרים אותי, צועקת שייעזבו אותי, שאני בסדר.

קמה, רצה לכיוון אחות שדחפה את העגלה עד שהגיעו הרופאים ובוודאי הכניסו אותו לניתוח.

"מי זה?" שואלת.

"סליחה?" היא לא מבינה מה אני רוצה.

"באלונקה, מי זה? מה השם שלו?" מזרזת את העיניינים.

היא נותנת לי שם ופרטים.

זה היה החבר שלי, האבא של התינוק המת שלי.

קמה באיזה מיטה מסריחה.

אח שלי עומד ליידי.

"הוא בסדר?" שואלת לשלום החבר שלי.

אין תשובה.

"הוא מת??" אני צורחת.

"תענה לי!!! הוא מת??" צורחת שנית

"אני מצטער." עונה אח שלי.

"הוא לא שרד את זה."

"לא...לא.. לא זה לא יכול להיות!! אל תשקר לי זה לא מצחיק!!" צורחת.

"זה לא מצחיק!!!"

מחבק אותי.

אני משתוללת, בוכה, צורחת.

לפני שלוש וחצי שנים איבדתי את התינוק שלי.

לפני שנתיים חבר שלי נהרג במלחמה.

היום, לא יוצא לי לחשוב על זה הרבה.

לא עליו ולא על התינוק. החיים קשים, אני  לא הראשונה שעוברת דבר כזה.

אני לא רואה טעם בלשקוע ברחמים.

היום, אני מתגברת, מתקנת את הפצעים, פותחת את הלב שלי לפניכם.

אבא שלי ייצא בשלום מלבנון, וכך גם החיילות שלי, חוץ ממ"כית גיבורה אחת.

הפוסט הזה מוקדש לכול המשפחות השכולות מהמלחמה