אני רוצה להגיב כאן לקמפיין המתנהל כאן שדורש מאיתנו לסגור את הבלוגים הפרו-אנורקטים.

אנחנו מבינים לגמרי את התחושה שלכם ש"צריך לעשות משהו". יש הרבה תסכול בלקרוא בלוג של נערה שסובלת מהפרעת אכילה. המראות קשים, המספרים מטרידים והמסרים לא נותנים מנוחה. אנחנו רואים את האיכפתיות שלכם ואת הדאגה שאתם מביעים ומזדהים איתם.

אני חייבת להודות שגם לי בא לפעמים להיכנס לממשק הניהול שלנו ופשוט ללחוץ על כפתור Delete – לא ראינו, לא שמענו. פנטזיה כזו, שאם רק נמחק את הבלוגים האלו, אז כולם באורח פלא יזכו לאיזו תובנה, יבריאו, והכל יהיה בסדר.

אבל האם השימוש בכפתור Delete הוא הדבר הנכון לעשות? האם זה הפתרון? האם באמת זה מה שעמותת ישראבלוג צריכה לעשות?

זו שאלה ממש לא קלה והתחבטנו בה לא מעט. השאלה הזו קשורה להרבה סוגיות, הן משפטיות, הן מוסריות והן פסיכולוגיות. מכיוון שאנחנו לא פסיכולוגים או עובדים סוציאליים, גם התייעצנו בנושא עם אנשי מקצוע, המבינים בנושא הפרעות אכילה יותר מאיתנו.

לאחר כל ההתלבטויות, החלטנו שאנחנו לא מתכוונים למחוק בלוגים שהם פרו-אנורקטיים, וזאת משתי סיבות עיקריות:

הסיבה הראשונה נוגעת למהות של ישרא-בלוג. ישרא-בלוג זו מערכת בלוגים, שנועדה לאפשר לכל אחד להתבטא ולנהל בלוג, כל עוד הוא לא עובר על חוקי המדינה. הסיסמה של ישרא-בלוג היא "החיים זה כאן", והמשמעות היא שכל הצדדים בחיים, גם אלו שהם יותר כואבים, יכולים לקבל כאן ביטוי. אנחנו מאפשרים לנהל בלוגים גם לאנשים שהחיים שלהם מחורבנים, גם אם הם במצוקה נפשית כזו או אחרת, גם אם תפיסות הגוף והדימוי העצמי שלהם בעיתיות  וגם אם אחוזי השומן בגוף שלהם נמוכים בהרבה מהרף הבריא.

הסיבה השנייה ואולי היותר משמעותית היא שאנחנו לא מאמינים שמחיקה של בלוגים תעשה בהכרח אפקט חיובי, והיא אולי אפילו תזיק. אנחנו מודעים לכך שישנן מערכות בלוגים אחרות שמוחקות באופן גורף סוג כזה של תכנים, אבל לדעתנו, אם נפעל כמותן, פשוט נגלגל את תפוח האדמה הלוהט הזה הלאה, בלי באמת לעשות שינוי חיובי. 

אנחנו מסכימים שהבלוגים האלו בעיתיים, אבל הם גם מהווים זעקה אמיתית לעזרה ועדיף שהזעקה הזו תשמע כאן, בישרא-בלוג, במקום בו יש גם אוזניים קשובות וידיים שמוכנות להושיט את העזרה הזו, על פני מקום בודד יותר, מחתרתי יותר וקיצוני יותר.

צריך לזכור שלא ניתן לעזור למישהי עם הפרעת אכילה בכך שסותמים לה את הפה, תרתי משמע. אבל כן ניתן לעזור אם משמיעים קול נגדי, אנטי-אנורקטי או אנטי-בולמי.

בדיוק מסיבה זו יצרנו עוד לפני כשנה קשר עם הפסיכולוג לירן רוגב, מעמותת שחף, שהקים את הבלוג "לנצח את הפרעת האכילה". בבלוג לירן מתאר את ההתמודדות עם הפרעות האכילה מניסיונו כמטפל מקצועי בתחום, מנסה לנהל דיאלוג תומך עם מי שסובל/ת מהבעיה הלא פשוטה הזו ומציע דרכים אלטרנטיביות להתמודד עמה.

בימים אלו אנחנו מחפשים דרכים נוספות כיצד לשלב עוד אנשי מקצוע שיוכלו לתת יעוץ ותמיכה מקצועית.

אבל הכח הגדול ביותר להשפיע ולתמוך נמצא בידיים שלכם. הדבר המופלא ביותר בישרא-בלוג, שתמיד מרגש אותנו מחדש, הוא האכפתיות, התמיכה, הדאגה ויחסי החברות שנוצרים כאן בין הבלוגרים. אנחנו בטוחים שגם החתימה על העצומה והתגובות שאתם משאירים כאן מגיעות מאותו מקום דואג ואכפתי.

אנו מזמינים אתכם, אפילו מבקשים מכם, לנצל את האנרגיות החיוביות האלו, ולהפנות אותם למתן תמיכה אמיתית לאלו שזקוקות לה. זכרו שהמלחמה האמיתית צריכה להיות נגד הפרעת האכילה עצמה, ולא נגד אלו הסובלים מאותה הפרעת אכילה, שצריכים לקבל תמיכה וחיבוק אוהב יותר מכל.

ויש הרבה דברים שאפשר לעשות כדי להלחם בהפרעת האכילה ולחזק את הקול האנטי אנורקטי, בחברה בכלל ובישרא-בלוג בפרט.

אפשר למשל לחדד את ביקורת על התרבות המערבית, המעריצה רזון ולהפנות את תשומת הלב לאותם מסרים חברתיים, סמויים או לא סמויים, שתולים את ערכו של אדם, במיוחד ערכה של אישה, במראה ובמשקל.

אפשר לעשות בחינה עצמית, ולהסתכל מתי אנחנו, בלי להתכוון ובלי לשים לב, גורמים לאחרים לחוש מושפלים ורע עם הגוף שלהם ודוחקים אותם לפעולות קיצוניות.

אפשר לתמוך בבלוגים אנטי אנורקטיים, כמו הבלוג "אנטי אנורקסיה" ולעודד סיפורי החלמה ומכתבי "פרידה מאנה".

ואפשר להכנס לבלוגי פרו-אנה ולהגיב בהם. אל פשוט תכנסו ותשאירו תגובות בסגנון "יאללה, צאי מזה" או "את לא יודעת שעצמות זה לא סקסי?!". תגובות כאלו רק גורמות לניכור וכעס. לירן פרסם בבלוג שלו רשימה של כללי אצבע לתגובות אנטי אנורקטיות בבלוגים פרו אנורקטיים. הרשימה הזו לא טריוויאלית, כך שאחנו ממליצים לקרוא אותה בעיון.

מבין כל ההמלצות שלו, אנחנו רוצים להדגיש במיוחד את האחרונה – " נסו ליצור קשר אמיתי, לא מבקר ולא שופט, אחרת מי שמפרסמת בלוג פרו אנורקטי תהיה בקשר רק עם אנשים אחרים הסובלים מהפרעות אכילה, מה שבהחלט עלול להזין את ההפרעה ולהוביל להתדרדרות במצב". במילים אחרות - תהיו חברים, חברים אמיתיים, כדי שהסובלות מהפרעות אכילה, לא תהינה זקוקות לחברות אחרות כמו "אנה" ו"מיה".