כן, אז אני עוד אחת מאלו.
עוד אחת שלא מרוצה מאיך שהיא נראית, שמתייסרת על כל גרם שעלתה.
אני בת 18 עכשיו, כמעט 19, בצבא, ילדה גדולה. עד עכשיו הייתי הילדה הכי. הייתי יפה, ניגנתי יפה, רקדתי טוב, והייתי רזה. הרזון הפך לסימן היכר שלי. היו לי מאבקים עם הגוף שלי, הוא נראה כמו גוף של ילדה קטנה, אבל השנה אהבתי אותו מאוד, והוא אהב אותי.
עכשיו אני בצבא, ואני כבר לא הילדה הכי. יש יפות ממני, לנגן אני כבר לא יכולה כי אני נמצאת רחוק מהבית כל השבוע, לרקוד אין לי חשק וזמן, ו...אני כבר לא הכי רזה.
וגרוע מזה, אני השמנתי.
אך, כמה שאני שונאת את המילה הזאת "השמנתי".
לפני שבוע שכבתי במיטה והסתכלתי על הבטן שלי, כמו תמיד.
אבל שלא כמו פעם, העצמות שהיו שם נבלעו פתאום. ואני כ"כ מתגעגעת לעצמות האלו.
מאותו יום נושא האוכל הטריד אותי. הורדתי את כמויות האוכל, אבל רק במעט. וכשראיתי שזה עדין לא עובד נכנסתי לדיכאון.
לפני יומיים שכבתי במיטה שלי בצבא, נכנסתי מתחת לשמיכה ולא ידעתי מה לעשות עם עצמי. הגעתי למסקנה שאני כבר לא טובה בכלום, לא עוד הילדה הכי, ואם יש משהו שאני יכולה להחזיר לעצמי מכל התארים הללו, זה הילדה הכי רזה.
והחלטתי שזה מה שאעשה מעכשיו.
אז אני צועדת לי בדרך, בתקווה להיות כמו פעם.
כן, אני יודעת שזה מגוחך ושאני מתנהגת כמו ילדה קטנה. ולפעמים ככה אני מרגישה, ילדה מגודלת.
אבל אני מרגישה שאני צריכה את זה.
הלוואי הלוואי, שתוך חודש אני אחזור למצב הקודם. אני רוצה את החיים הקודמים שלי בחזרה.
אני.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
littleme