למי שלא מכיר יש לי חדר את ארבעת התמונות האלה:
בהיתי בהן במשך כמה דקות וישר עלה לי לראש התסריט הבא:
טרמינל, רחש אנשים, מערכת כריזה שלא מפסיקה להישמע, אני עם תיק. מסיים לאכול את הסנדוויץ' שלי וזורק את השאריות לפח וצועד לעבר שער העליה למטוס. מסתכל על המטוס ומצלם את ההכנות האחרונות לקראת הטיסה הארוכה.
מגיע הזמן ואני עולה למטוס, תופס את מקומי, מכניס את הדברים לתא האיחסון, יושב במושב, חוגר את חגורת הבטיחות. וחושב לעצמי "איך אני נמצא בטיסה כזו ארוכה לאיים הקאריבים לבד, בלי אפחד, הכל כדי להתנתק מהכל, מכולם?!"
מתחילה ההסעה, אני מתוח וחושב אם אני באמת מוכן לזה - להתנתק מכולם?! מחליט שמאוחר מידי ומעכשיו הכל בראש, אני יכול, מסוגל ואולי קצת רוצה.
אחרי ההמראה מוגש האוכל. אני יושב ומנסה לשלב בין לישון, לאכול, לשמוע מוסיקה, לראות סרט, לכתוב, לצלם. בסופו של דבר נרדמתי.
אחרי 10 שעות אני מתעורר ומגלה שהמטוס מתכוננן לנחיתה. מסתדר גם אני, ועכשיו אני מוכן לנחיתה. אחרי מספר דקות מתחילות מכיאות הכפיים.
נחתנו וירדנו מהמטוס. עוברים את הברירוקרטיה הרגילה.
יוצאים מהשדה, עולים על מונית ונושאים לנמל הקרוב, שם תחכה לי הספינה איתה אני אמור להפליג לאי. אחרי נסיעה יחסית ארוכה ומלאה במחשבות הגעתי לנמל, עליתי על הספינה והתחלנו לשוט.
ים..ים..ים..ים..ים..ים ועוד ים.. מגיעים סופסוף לאי המובטח. אי שאין בו הרבה אנשים, רק כמה ביקתות למגורים והרבה ים.
אני זורק את עצמי על המיטה וצועק: "התנתקתי!!!!!! אני בחוף אי קטן ובודד ואין פה אפחד שאני מכיר או רוצה להכיר! אני, אנוכי, ועצמי! לבד!
התנתקות. מהלחץ, מהחברה, מהלימודים, מהמעשים, מהצדק, מהאי צדק, מה-כ-ל-!-!-!-!"
כ"כ כיף לי על האי הזה! לבד בלי אפחד. אני נשאר כאן עד שיספיק לי. בלי התחייבות ובלי שום תנאים!
סיפור שכתבתי ומשום מה רציתי לספר אותו.
היה יום לא משהו ולכן אני מקווה שכבר החל ממחר יהיה טוב יום ואם לא אז ביום ראשון, שבוע חדש!
שבוע טוב לכולם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
