החיים זה סה"כ סיפור (טראגי?!) בתמונות אבל גם לזה יש סוף

תקופה עמוסה, אולי קצת מוזרה, מלאה במחשבות עוברת פה - אין כ"כ מה לעשות נגד זה אבל אין ספק שזה גורם לתסכול.

טיול סוכות

אתמול חזרתי מטיול סוכות שהיה אחד הטובים. אין אפילו ספק שהיו דברים לא קלים, גם פיזית וגם נפשית אבל עברנו את זה ואני נהנתי.

הכרתי אנשים חדשים- זה טוב ויפה אבל כמו שאני מכיר את עצמי הסיכוי שאני אשמור איתם על קשר לא גדול. כזה אני לא כ"כ מצליח לשמור על קשר עם אנשים שלא נמצאים איתי בכיתה, בבית ספר.

אם יש דבר שאני מאחל לעצמי זה להצליח לשמור על קשר עם לפחות חלק מהאנשים!

ת'אמת זה נתן לי קצת תחושה יותר טובה על הגרעין מאשר הפעולה הנוראית שהייתה. אבל אותכם זה לא משהו מעניין אז אני אפסיק פה.

תחושות

התקופה הזו הייתה מלאה בתחושות מוזרות יותר ופחות אני מקווה שהיא הולכת להיגמר פה ותתחיל אחת חדשה קצת פחות עמוסה במחשבות ותחושות שתיתן זמן להתעסק בדברים טובים וכיפיים יותר.

חגים

אם יש תקופה שאני לא מצליח להבין זו תקופת החגים. אין בה שום היגיון: למה סוכות דווקא נקבע לתאריך הזה? למה הכל כ"כ צפוף? למה עכשיו אנחנו נהיה בלחץ יותר מחודשיים? למה לא יכלו לפזר את זה?

תקופה דיי מפגרת שאני לפחות לא הצלחתי להבין.

אני יודע שיש פה דברים שלא מעניינים אתכם ובגלל זה אתם לא חייבים לקרוא.

תודה לכל מי שעשה את התקופה הזו לכזו (לטוב ולרע - וגם ברע יש דברים טובים!!),

שנה טובה,

ותרשו לי לעצמי: אמן!!

נ.ב.

מלוחייה!! "גרעין צפון, אוכלים המון! גרעין צפון, אוכלים המון! גרעין צפון, אוכלים המון! וכל השאר.. בולמים!!!!"

יש לי פוסט בראש אבל נחכה איתו..

עכשיו אחרי יומיים שלושה,
שנסעת ולקחת את כל מה שהייתי איתך
גיליתי תמונות על הקיר הלבן,
וכמה עננים באפור על תקרת המטבח.

ממש באותו היום שנסעת
צלצל השעון והעיר את הבית כולו.
ושמש חורפית בתריסים נכנסה,
וראיתי פנים בקפה דומות לא דומות.

פתאום כשלא באת,
אני רציתי כל כך,
ופתאום כשלא באת,
נעשה לי קר,
והדלקתי את האור בחדר הסמוך,
וחיכיתי לך שעות בלי אויר וגוף.

אחר כך גלשה התקרה לרצפה,
והשחקים נמלאו ציפור,
ונסעתי רחוק כמו יונה של בר,
והייתי חולם והייתי ער.

לאט לאט כבה האור לבדו,
ונותרתי חשוך, והייתי לבד,
מן הקיר הלבן גלשו התמונות,
עצובות עצובות, כי פתאום כשלא באת.

פתאום כשלא באת...

אומנם עוד לא ממש יצא החג אבל אני כבר מסכם.במילה אחת: ביזבוז!

היה לי כיף במה שעשיתי, באמת! אבל זה לא מיוחד ליום הזה. לשבת בבית עם חברים אני יכול ביום חול בלי שום בעיה.

לא ניצלתי את היום הזה כמו שצריך. וחבל! אני מאוכזב מעצמי.

כל שנה אני נוסע באופניים ואשכרה נהנה מזה אבל השנה לא נסעתי ואני מצטער על זה!

כשבאתי לנסוע בשעה וחצי האחרונות של החג אז פתאום "אי אפשר לנפח עכשיו!"!!

בקיצור בלי כל החפירה שיש לי: יום מבוזבז! מקווה שלכם היה יותר טוב.

שנה טובה ויום כיפור שמח.

בהיתי בהן במשך כמה דקות וישר עלה לי לראש התסריט הבא:

טרמינל, רחש אנשים, מערכת כריזה שלא מפסיקה להישמע, אני עם תיק. מסיים לאכול את הסנדוויץ' שלי וזורק את השאריות לפח וצועד לעבר שער העליה למטוס. מסתכל על המטוס ומצלם את ההכנות האחרונות לקראת הטיסה הארוכה.

מגיע הזמן ואני עולה למטוס, תופס את מקומי, מכניס את הדברים לתא האיחסון, יושב במושב, חוגר את חגורת הבטיחות. וחושב לעצמי "איך אני נמצא בטיסה כזו ארוכה לאיים הקאריבים לבד, בלי אפחד, הכל כדי להתנתק מהכל, מכולם?!"

מתחילה ההסעה, אני מתוח וחושב אם אני באמת מוכן לזה - להתנתק מכולם?! מחליט שמאוחר מידי ומעכשיו הכל בראש, אני יכול, מסוגל ואולי קצת רוצה.

אחרי ההמראה מוגש האוכל. אני יושב ומנסה לשלב בין לישון, לאכול, לשמוע מוסיקה, לראות סרט, לכתוב, לצלם. בסופו של דבר נרדמתי.

אחרי 10 שעות אני מתעורר ומגלה שהמטוס מתכוננן לנחיתה. מסתדר גם אני, ועכשיו אני מוכן לנחיתה. אחרי מספר דקות מתחילות מכיאות הכפיים.

נחתנו וירדנו מהמטוס. עוברים את הברירוקרטיה הרגילה.

יוצאים מהשדה, עולים על מונית ונושאים לנמל הקרוב, שם תחכה לי הספינה איתה אני אמור להפליג לאי. אחרי נסיעה יחסית ארוכה ומלאה במחשבות הגעתי לנמל, עליתי על הספינה והתחלנו לשוט.

ים..ים..ים..ים..ים..ים ועוד ים.. מגיעים סופסוף לאי המובטח. אי שאין בו הרבה אנשים, רק כמה ביקתות למגורים והרבה ים.

אני זורק את עצמי על המיטה וצועק: "התנתקתי!!!!!! אני בחוף אי קטן ובודד ואין פה אפחד שאני מכיר או רוצה להכיר! אני, אנוכי, ועצמי! לבד!

 התנתקות. מהלחץ, מהחברה, מהלימודים, מהמעשים, מהצדק, מהאי צדק, מה-כ-ל-!-!-!-!"

כ"כ כיף לי על האי הזה! לבד בלי אפחד. אני נשאר כאן עד שיספיק לי. בלי התחייבות ובלי שום תנאים!

היה יום לא משהו ולכן אני מקווה שכבר החל ממחר יהיה טוב יום ואם לא אז ביום ראשון, שבוע חדש!

שבוע טוב לכולם.