כשבא לי לברוח.

בשל לחץ חברתי ולחץ פנימי וריגשי, שיחזרתי את אחד הבלוגים שלי (שלמעשה, מסתבר שהיו לי המון :O) והחלטתי שבא לי לכתוב..

זה לא תמיד קורה מפאת חוסר זמן וחוסר כוח וזה..

החלטתי שאני רוצה לחזור לכתוב.. היום אחד החברים שלי איתן הזכיר לי כמה שזה טוב, כמה שזה כיף וכמה שזה עוזר, זה כמו מוסיקה.. זה עוזר לך להתפרק, לצרוח, לבכות, לספר..

אז ככה, לאלה מכם שקוראים את זה עכשיו ולא מכירים אותי - קוראים לי עמית, אני בן 16 וחצי, מרחובות.

מי שמכיר אותי יודע - מוסיקה זה הכל אצלי וזה כל מה שאני עושה..

מנגן גיטרה כבר 7 שנים, כל מה שאני עושה למעשה..

היום אני מנסה לעשות את השילוב הזה - של מוסיקה ואהבה..

למה אני מתכוון? אני אגיד לכם למה אני מתכוון - יש לי חברה עכשיו, רצינית, לא כמו כל האחרות שהיו, אחת שאני באמת אוהב, אחד מהדברים שאני מתעסק בהם עכשיו הוא בעצם השילוב, ה5 שעות ביום אימונים על הגיטרה + לימודים + חברה + חניה ונוף יפה לים. (סתם, לא באמת.)

אבל כן.

בכל מקרה, זה אני, נעים מאוד..

ולמה גנדי?

גנדי.

ככה מכנים אותי החברים שלי. וככה גם כינתה אותי האקסית שלי..

שהשם נשאר. היא לא..

מאז ומתמיד הייתי מנגן רוק כבד.. מגנז אנד רוזס, עד ללד זפלין, קויין ופינקפלויד..

לפני שנה עברתי לבלוז, ביבי קינג, ריי צ'ארלס וכו'וכו'וכו'..

ולפני חצי שנה עברתי לפרוגרסיב בלוז (סתם, לא באמת) שזהו בעצם הג'אז..

וזה מצחיק נורא, כי זה בעצם ההגדרה המוסיקאלית האמיתית והראשונה לג'אז.. גם אם לא ככה זה כונה, לזה התכוונו.

הבלוז היה לפני הג'אז (מקווה שמיותר לציין זאת) וכל מה שהבלוזיסטים עשו באותה תקופה (תחילת המאה ה20) זהו בעצם לשלב את המוסיקה הקלאסית עם זרמים של ניו יורק באותם שנים.

שזה למעשה במילים פשוטות לקחת את הבלוז ולסבך אותו. - פרוגרסיב בלוז...

כן. חקרתי את העיניין.

אז לפני שבוע התחלתי לנגן ג'אז באופן תאורתי, לא רק מוסיקאלי..

התחלתי ללמוד מודוסים (סולמות ג'אז)

ואני מבסוט על זה ממש.

פוסט ראשון ומגניב על מרכז חיי - המוסיקה.

כל ה15% האחרים בפוסט הבא. שהשד יודע מתי הוא יבוא.

יבוא.

* והנה אחד מפרי עבודתי: http://www.youtube.com/watch?v=odUaBDJWj-I&feature=channel_video_title