| 10/2009
 יום השואה, יום קשה
"אני רוצה להיפרד" אמרה לי בר, זאת שיצאתי איתה. זה היה לפני חצי שנה. "את לא יכולה" קבעתי. "למה לא?" "כי ערב יום השואה היום. זה יום מאד קשה בשבילי" "אז מה? זה יום מאד קשה גם בשבילי" היא השיבה. היססתי, ניסיתי לבחור את הדרך הטובה ביותר להגיד את מה שרציתי "כן...קצת פחות" "מה? מה זאת אומרת קצת פחות?" "את יודעת...אני אשכנזי, את תימנייה, לי זה קצת יותר קשה" "מה?! אני לא מאמינה שאני שומעת את זה ממך." "אני לא אומר שלא קשה לך בכלל...אבל את יודעת, זה קצת יותר שלי. זה כמו שאני קצת פחות שמח במימונה" "מימונה זה של מרוקאים. וחוץ מזה, אני חצי תימניה וחצי פולנייה" "הא...זה מעניין..." "מה מעניין?" "איך זה קרה? איך פולני פגש תימניה בדור של ההורים שלך? באיזה חוגים משותפים הם הסתובבו? הוא בא לקנות גת במעברה?" "איך זה שהייתי איתך חצי שנה ולא שמתי לב שאתה כזה גזען?!" "כל מה שאני אומר, זה שביום השואה אני קצת יותר עצוב. אני אפילו יכול להוכיח לך את זה. צחקת פעם בצפירה?" "אולי פעם אחת...כשהייתי ילדה קטנה" "אני מעולם לא!" הכרזתי בגאווה "עשרים ושלוש שנה, ורקורד מושלם" שלפתי גראפים ותרשימים "0% אחוז צחוק, 82% עמידה דום, בלי לזוז, כולל פעם אחת שבה נכנס לי זבוב לאוזן, 67% מחשבות על הניספים, 1.74% של דמע, נמוך, אני יודע, אבל אנחנו במגמת שיפור, והצפי הוא להגיע ל-2.5% בתוך חמש שנים". בר התפעמה מהעקומות "אוקיי, נגיד שאני מקבלת את זה שזה יום קשה בשבילך...מה אתה רוצה שאני אחכה עד מוצאי יום השואה? מה זה יעזור לך? " "לא, לא, את עשית ניסיון פרידה כושל. את חייבת לתת לי הזדמנות נוספת. אני חייב לפשל שוב לפני שאת עוד פעם נפרדת ממני".
בר נכנעה והסכימה. יצאתי החוצה, וראיתי מרחוק את מני אפללו, הבמאי שאיתו עבדתי בבית הספר על סרט הגמר שלי. נפרדנו בטונים צורמים, וממש לא רציתי לדבר איתו. המשכנו להתקרב זה אל זה, ואז...אז הוא פשוט חלף על פניי, והמשיך הלאה. הייתי מאושר. הוא חסך לשנינו שיחה מביכה. אבל אז ראיתי אותו נעצר בהמשך הרחוב ומשתין על קיר אחד הבניינים. מיהרתי אליו, "אפללו!" צעקתי "מילא אתה לא רוצה לדבר איתי, אבל לעצור ככה ולהשתין כשאתה יודע שאני רואה? זה כאילו בכלל לא איכפת לך מה אני חושב עליך" "לא איכפת לי" הוא ענה בעודו רוכס את מכנסיו. "אז...מה חדש?" התחלתי את השיחה המשמימה שנקלענו אליה "אני מתחתן!" הוא בישר לי, "וואלה, ככה להתחתן, ולא להזמין אותי?" הערתי. השתרר שקט. למה לכל הרוחות אמרתי את זה? היה ברור שהוא לא רצה להזמין אותי, ואני לא רציתי להיות מוזמן. "אהה...אני חשבתי שאתה תהייה עסוק...כמובן שאתה מוזמן" הוא מילמל "לא...זה בסדר...אני גם לא בטוח שאני אוכל..." "לא, לא, תבוא. זה חשוב לי" "מתי החתונה?" "מחר" "מחר? זה יום השואה!" "בערב. במוצאי יום השואה" "וככה מהר אתה תצא מהעצב ותוכל להתחתן?" "למה אתה רומז?" "אולי...אולי אתה פחות עצוב ביום הזה כי אתה...אתה יודע... אתה...אפללו..." "שוב אתה מתחיל עם הגזענות האנטי-מזרחית שלך? אל תשכח שחוץ מזה שאני יהודי, אני גם הומו" "אהה, נכון, בשבילך זה עצב כפול. מה באמת חלוקת העצב שלך בצפירה? חמישים חמישים? יותר מחשבות יהודיות? יותר מחשבות הומואיות?" "שמתי לב שיש לך הרבה בדיחות הומופוביות. ואתה יודע מה אומרים על הומופובים, שהם ההומואים הכי גדולים" "זאת מסקנה לא נכונה לגבי. אני לא רק הומופוב, אני גם סטייטופוב. אני פוב." "אהה...אז מה אתה עושה בימים אלה, אחרי שסיימנו את הסרט" "סתם, אתה יודע, לא כותב כרגע כלום, נח קצת" "נח הא? אתה יודע מה אתה מזכיר לי? את המשל על הנמלה והחרגול, שהחרגול רקד כל הקיץ, ואז מת בחורף, ואילו הנמלה שאגרה כל הקיץ אוכל עברה את החורף בשלום. אתה החרגול, אני הנמלה" "אולי אתה החרגול? אתה זה שהומו, אתה אוהב לקפוץ ולרקד" "לא, לא, אתה החרגול, אתה המרקד, ואתה תראה שאתה תשלם על זה".
אחרי שהצלחתי להיחלץ מזרועותיו של אפללו הרגשתי חשק עז לקולה. נכנסתי לסופר ולקחתי פחית מהמקרר. אין לתאר את מסע ההשפלות והייסורים שמצפה למי שנכנס לסופר לקנות מוצר אחד בלבד. זה כאילו שקיומך לא מצדיק את השימוש ביישות העצומה הזאת – הסופר!
ניגשתי עם הפחית לאחת הקופאיות. היא הביטה בי בבוז "לא, לא, לך לקופה מספר 1, קופה מהירה" "אבל תראי כמה תור יש שם! את פנויה" "אבל יש לך רק מוצר אחד" "כן, אבל זאת זכות להשתמש בקופה המהירה, לא? לא חובה..." "אני לא אתחיל עכשיו חשבון חדש, ואוציא חשבונית רק בשביל הקולה המסכנה שלך. לך לקופה אחת, שם נמצאת לודמילה, שנענשה על ניסיון גניבה, ועכשיו היא צריכה להתמודד עם אפסים כמוך". גררתי את עצמי אל הקופה, ובזבזתי חצי שעה בעמידה בתור. עברתי את לודמילה, וניגשתי אל השומר ביציאה בשביל שיחתים לי את החשבונית. הסופר הוא איזור שמור ביותר. יש שומר אחד ביציאה שמחתים לך את החשבונית, ועוד אחד ביציאה מהחנייה שבודק את החתימה. השומר הראשון הביט בי בתיעוב וכמעט ירק עלי, כשהגשתי לו את החשבונית "כל טוב אדוני" הוא סינן מבין שיניו. "אתה לא צריך להחתים את זה?" שאלתי "זה בסדר אדוני, כל טוב" הוא ענה מבלי להסתכל עלי. המשכתי הלאה ונעצרתי על ידי השומר הבא "איפה החתימה?" הוא דרש לדעת. "השומר הקודם...הוא אמר שאני לא צריך...כי זאת רק קולה...זה לא שווה חתימה..." "אתה לא יוצא מפה בלי חתימה!". לא יכולתי לסבול יותר את מסכת ההשפלות, אז חזרתי לסופר, קניתי שטויות במאתיים שקל, יצאתי החוצה, ואז החזרתי הכל חוץ מהקולה, וקיבלתי זיכוי על מאה תשעים וחמישה ש"ח ושישים אגורות.
למחרת בערב הגעתי לחתונה של אפללו בלווית בר. מאחר וזאת הייתה חתונה של הומואים, היא נראיתה כמו פארודיה על חתונה אמיתית: חופה ורודה, גבר בשמלת כלה, רבנית רפורמית במקום רב. שיא הערב הייתה הופעה של זמר החתונות של הקהילה – עברי לידר, כמובן. באמצע ההופעה ניגש אלי מני. "יופי שבאת!" הוא אמר לי, והוסיף "ראיתי גם את בת הזוג שלך. אלוהים יודע איך אחד כמוך השיג אחת כמוה" "האמת היא ניסתה להיפרד ממני אתמול, אבל היא לא יכלה בגלל יום השואה. היא התרשמה מכמה שאני רציני לגבי זה" "וואלה...תגיד, שמתי לב שבמקום צ'ק הבאת לי...זיכוי של סופר? על מאה תשעים וחמישה ש"ח ושישים אגורות?" "אהה...כן...חשבתי ש...אתה יודע...זאת חתונה בכאילו כזה...והכלה בכאילו...והרבנית בכאילו...אז חשבתי שגם הצ'ק יהיה בכאילו...משעשע, לא?". את אפללו זה לא שיעשע. הוא זרק אותי מהחתונה.
שבוע אחרי זה בדיוק מצאתי את עצמי שוב בסופר, עם תשוקה נוספת לקולה. לא רציתי לעבור שוב את ההשפלה של שבוע שבעבר, ולא ידעתי מה לעשות. לפתע הבחנתי באפללו עושה קניות. "היי!" ניגשתי אליו "אתה זורק אותי מהחתונה, אבל עדיין משתמש בזיכוי שלי", הוא נשמע מתנצל: "כן...תשמע...אני קצת הגזמתי עם התגובה שלי" "הכל יישכח, אם תעביר את הקולה הזאת בעגלה שלך...". אפללו הבחין במשהו בזווית עינו, ואמר: "בטח, בטח, ותשמע, שוב, אני מתנצל. אני זרקתי אותך באמצע ההופעה, וראיתי שאתה נהנה. יש לי את הביצוע של עברי כאן בנגן שלי, רוצה לשמוע?" "כן!" התלהבתי "אני אוהב את עברי". אפללו נתן לי להקשיב לשיר, ושם אותו על פול ווליום. "תחליש!" צעקתי "תחליש!". אפללו התעלם, ואני נכנסתי לתוך השיר. אחלה ביצוע. התחלתי לרקוד קצת, לקפץ. לפתע – ראיתי את בר, עומדת מולי ומביטה בי מזועזעת. הורדתי את האוזניות. בעולם שמחוץ לראשי התחילה זה מכבר הצפירה של יום הזיכרון לחללי צה"ל. כולם עמדו דום. בר יצאה מהסופר בסערה. לא ידעתי אם לרוץ אחריה או לעמוד דום. מה אתה עושה כשמישהי זורקת אותך באמצע צפירה? שמעתי את אפללו מצחקק בעודו מרכין ראש: "אמרתי לך שאתה החרגול המרקד, לא? אתה רואה שאתה משלם על זה..."
עד הטירוף הבא...
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
