14-15.1.09  רביעי-חמישי :גיבוש לוחמות

נשבעת שלא חכיתי לזה כ"כ כמו שחשבתי שאני אהיה.

אז ככה הגיע לו יום רביעי בבוקר, בשעה 12 יצאנו לדרכנו לכיוון מחנה 80 אני שרון וגל.

הגענו בשעה 1 והייתי קצת מתוחה כי לא ידעתי מה מחכה לי ומה אני צריכה לעשות כדי להוכיח את עצמי ולעצמי.

אחרי 10 דקות בערך שלא עקבתי בדיוק מה קרה עמדנו בתור ארוך עם מלאא בנות להרשמה ומיון לצוותים.

שרון נכנסה ראשונה ואני אחרייה. שאלו אותי אם אני מכירה אותה ופחדתי לקר אז אמרתי שכן חח ואז הפרידו אותנו, שרון שובצה לצוות 1 ואני לצוות 2.

יצאתי לצוות שלי וחיכיתי לראות מי איתי בצוות.. אחרי חצי שעה בערך הינו כבר כמעט כל הצוות והסיסמה שלנו הייתה :"מתחילים ביחד מסיימים ביחד"

החלטנו שלא משנה כמה קשה יהיה אנחנו עושות את זה ובצורה הכי טובה שיש ועוזרות אחת לשניה.

תוך כדי שאנחנו מתחילות להכיר אחת את השניה באה אלינו המפקדת, קשוחה ורצינית.

היא קראה שמות וחילקה אותנו למספרים (אני הייתי מספר 2) והתחלנו ללכת לכיוון רחבה גדולה ששם קיבלנו את המדים וכל הציוד.

המפקדת כל הזמן נתנה לנו זמנים :"יש לכן 10 שניות להסתדר בשתי שורות לפי המספרים.. אני רוצה לשמוע זמנים באוויר"

הרגשתי ממש כאילו אני בצבא ולא בגיבוש, לא לקחתי את זה קשה, ההפך, כ"כ נהנתי מזהף מהזמנים, מהפקודות, מהביחד, מהמדים בקיצור-מהכל!

במהלך היום היה לנו בארור (ריצת 2000, שכיבות שמיכה, כפיפות בטן) החלטתי שאני נותת את כל כולי כדי להצליח בכל אחת מהמשימות האלה.

התחלנו בריצה, את הסיבוב הראשון עשיתי כמעט בלי בעיה, השתדלתי לנשום נכון ולהגיד לעצמי כל הזמן שאני יכולה.

בסיבוב השני נתפס לי שריר בצד ולא יכולתי להמשיך לרוץ. ניסיתי להמשיך והרגשתי שאם אני אמשיך ככה אני לא יוכל גם ללכת אז התחלתי להאיט את הקצב.

התחלתי ללכת הליכה מהירה ואחרי החצי הראשון אמרתי שאסור לי לוותר והתחלתי לרוץ. כשראיתי את הסוף התחלתי לרוץ הכי חזק שאני יכולה. עד שאני לא מגיע לקו הסיום אני לא עוצרת גם אם אני אפסיק לנשום אחרי זה.. לקחתי את המספר מהמפקדת ונפלתי על הריצפה. הייתי גאה בעצמי בידיעה שעשיתי את הכי טוב ביכולתי באותו רגע.

אחרי שכל הצוות סיים את הריצה הלכנו לשטח ענקי שהיו בו צוותים אחרים שעשו את הכפיפות בטן והשכיבות שמיכה וראיתי את המקום שלנו מסודר במזרונים.

אני לא טובה בזה אבל זה לא אומר שאני לא אנסה. הלכנו לכיוון המזרונים והתחלקנו לזוגות. הייתי ביחד עם תומר, אחת הבנות ואמרנו שנעזור אחת לשניה.

התחלנו בכפיפות בטן ועשיתי כמעט 50 ואז התחלפנו. אחרי שסיימנו עברנו לשכיבות שמיכה. בחיים לא עשתי יותר מאחד וצריך לעשות 40 מצטיין.

עשיתי 30!! פאקינג 30!! זה היה כ"כככ קשה.. לא הרגשתי את הידיים שלי אחרי זה אבל נהנתי גם מזה חחח

אחרי זה אכלנו עשו לנו תדריך לילה, היה לנו שעת ט"ש והלכנו לישון.

בשעה 5 המפקדות דפקו לנו על הדלתות כמו חיות וצעקו לנו "הקפצהההה, עופו למטההה!" חחחחח

ירדנו למטה חצי ישנות, רועדות מקור, לא מבינות מה קרה ומוכנות לחטוף צעקות..

אחרי שצרחו עלינו קיבלנו 7 דקות לעלות על מדים לצחצח שיניים ולהשתין. כמובןןן שלא עמדנו בזמנים ואחרי זה שילמנו על זה חח

הורצנו בכל הבסיס בערך ואחרי זה בשעה 5:25 היינו באוכל. בחיים לא אכלתי בשעה כזאת אבל בצבא כמו בצבא צריך לעשות גם דברים שלא רגילים אלייהם.

בשעה 6 כשאנחנו קפואות מקור המפקדת אמרה לנו להוריד את המעילים והתחלנו משימות.

משימה ראשונה הייתה להעיבר את כל הצוות מתחת לחוט שהוא אמור להיות גדר הפרדה מבלי לגעת בחוט ויש לנו למשימה הזאת 5 דקות.

התחלנו לחפור כמו חולות נפש. לא ראינו בעיניים חוץ מסיום המשימה בהצלחה.

המשימה השניה הייתה אלונקה. היינו צריכות להרים 4 בנות את האלונקה ולהתחיל לחוץ איתה בקצב של הצוות במשך 10 דקות לפחות.

הייתה משימה קשה אבל מהנה:)

המשימה השלישית הייתה זחילות. התחלנו לשלוש קבוצות והגענו לשטח עם אבנים קוצים וחול לח.

על השטח הזה היו 9 שקים. הינו צריכות להגיע ל9 השקים בזחילה מבלי להרים את הגוף- לזיחול בעזרת הידיים והרגליים.

כל החול עף על הפנים, לא יכולנו לנשום, כל הידיים והרגליים נחבלו מהקוצים והאבנים הקטנות והגדולות היו שם. העור התקלף אבל שום דבר לא עניין אותנו חוץ מסיום המשימה.

אחרי זה התחילו הכאבים אבל הגאווה שהייתה לקבוצה שלי שסיימנו ראשונים גברה על הכאבים.

היו עוד מלא מלא דברים מעניינים ולחשוב שזה היה רק 24 שעות.

אני מקווה שעברתי את הגיבוש הזה והתקבלתי לתותחנים.

אם וזה יהיה אני הולכת להשקיע את כל כולי כדי להיות לוחמת ראויה וטובה.

שיהיה לי ולצוות שלי הכי הצלחה שבעולם.

שבוע טוב אנשים:)