וואו, עבר די הרבה זמן מאז הפעם האחרונה שעדכנתי (לא באמת) וכבר מרץ, חודש חדש, עונה חדשה (או לא ממש במקרה של מוסקבה, למרות שאביב אנחנו עדין קופאים בטמפרטורה של 10 מתחת לאפס) וכו'. יש לי הרבה מה לומר אבל הפוסט הזה מוקדש לדבר המעניין האחרון שהיה לי. אז אני בקצרה אספר על הדברים האחרים, ואז נעבור לנושא הראשי.
המחשב החדש שלי הגיע (כמו שהבטחתי הוא הגיע מתי שהוא היה אמור להגיע, מיד היה מחובר, ובכמה ימים אחרי זה הייתי עסוקה בלשחק ולצייר לעשות המון דברים כפיים עליו וזו הסיבה הכי גדולה למה לא סבלתם עידכונים שלי בכל יום כמו בד"כ. המחשב החדש שלי, הוא לא סתם מחשב. זה חיה, ממש BEAST! לא רק זה, יש לי גם אורות יפים כחולים כאלו ממנו, אז החלטתי לקרוא לו "SHINee B2ST" סתם סתם, באמת קוראים למחשב "שייני ביסט" פשוט הכתיבה היא נורמאלית (shiny beast) כי לא יכולתי לחשוב על שום דבר אחר יותר מעניין XDD הרי לאפל שלי קראתי "בלינג" כבר.
זה לא משהו ממש חשוב אבל חשבתי שאני אחלוק את דעתי על הנושא בבלוג זה 3: לאחרונה חזרתי לקרוא מאנגה, ואני מתכוונת רציני, אומנם אני קוראת מאנגות קצרות לרוב (כי דברים ארוכים ובלי סוף, שצריך לחכות כל הזמן לפרק הבא שנה קצת עולים לי על העצבים). לא מזמן עברתי את ה-100 מאנגות שסיימתי לקרוא (כבר עברתי גם את ה-120 אם כבר אני מדברת על זה xDD) והיום בבוקר (אני אשכרה הברזתי מהשיעור הראשון שלי בשביל זה. זה הופך להיות מחלה xDD) סיימתי לקרוא עוד מאנגה בשם "Ai Hime" מה שאהבתי במאנגה הזו שגרם לי לכתוב עליה בבלוג, זה שהיא באמת הייתה מאנגה שאהבתי עם כל הלב (בגלל שלרוב מאנגות שוג'ו - shoujo - קצת מעצבנות אותי בזה שהעלילה יותר מדי צפויה, ואני מתכוונת ממש ממש צפויה) אהבתי את המאנגה הזו בגלל ש-1, עדין הייתם מחשבים אותה לשוג'ו טיפוסי, בגלל שהעלילה שם זה על נערה ונער שניפגשים, מתאהבים אחד בשני (על הפרק הראשון) ואז מגלים שהם דוד ואחינית (לא בדם). קיצר זה קלישה של כל שוג'ו. בחור יפה תואר וילדה שלא מבינה כלום באהבה שמתאהבים אחד בשני. 2, למרות שהעלילה כעיכרון היא אותו הדבר כמו כל שאר המאנגות שוג'ו שאפשר למצוא, היא לא לגמרי קלישה וצפויה, הם באמת בכנות אוהבים אחד את השני, ובמקום להראות לנו איזה קשיים הם עוברים כדי להבין שהאהבה שלהם אחד אל השני היא כנה, הם כבר בוטחים אחד בשני, אין את כל הדרמה החסרת תועלת שיש בכל שוג'ו אחר שקראתי. הבעיה היחידה הייתה זה שהם רשומים כמשפחה, וכל זה נפתר בפרק אחד בלי שום דרמה (או בעצם הייתה דרמה אבל לא רציני שגורם לכם לבכות למרות שברור ש"הוא כן אוהב אותה ופשוט היה צריך לעשות משהו לפני שהוא נותן לה את כל אהבתו". 3, הדמויות חמודות וזה לא כל הקטע הזה של "ילדה מכוערת שאפחד לא אוהב" או "אהבת תיכון" (למרות שהילדה בתיכון) וזה לא היה הארם (harem) חסר תועלת עם מיליון בנים אחרים שפתאום מתאהבים בה, ואחר כך נשברים לבבות. (למרות שכן היה שם בחורצ'יק אחד, אבל לא היה שום דבר דרמטי איתו). עוד פעם, המאנגה הזו ידעה איפה לשים גבולות, איפה זה בסדר לעשות קצר דרמה, ואיפה אנשים יחשבו שזה לא היה הכרחי.
אוקי ועכשיו לחלק הראשי של הפוסט הענק והמפחיד הזה (אה, זה גם הקטע שיהיה "הכי מצחיק" - אבל לא בשבילכם. הא)
דבר ראשון שאני חייבת לומר שפשוט תדעו, אני אף פעם לא הייתי בנאדם של מסיבות ובילויים, רוב הזמן כשהיו מסיבות לא היו מזמינים אותי, וגם כשהיו מזמינים אותי הייתי מעדיפה להשאר בבית ולהנות ממה שיש לי בבית. לרוב זה היה בגלל העובדה שאני תמיד מרגישה לא קשורה, רוב הפעמים חברות שלי לא היו באות גם הן, וגם אם כן, זה הרגיש לי מוזר לבוא רק בשבילן, כי זה יראה כאילו אין חיים ואני עוקבת אחריה, הרי אף אחד אחר לא רצה להנות או לדבר או להיות בחברתי. אז אני די חדשה לכל הענין של מסיבות, אף פעם לא שתיתי, וכשאני באה למסיבה, רוב הזמן אני מעדיפה לשבת בפינה עד שמישהו ישכנע אותי לקום ולרקוד.
אפשר לומר שזו אולי המסיבה השלישית בחיים שלי. הבוגרים של הקורס שלנו (הקוראנית) הזמינו את הקבוצה שלנו של הצעירים לקראוקי יחד עם קוראנים חברים שלהם בשביל להכיר, ולהנות ולחזק קשרים ביננו. כמעט כל האנשים מהשנה שלנו לא הגיעו, רק אלו שבאמת התענינו בקוראנים ובקראוקי הקוראני, אלו היו אני ושתי חברות שלי (שהאמת שלא הייתי מי יודע מה קרובה אליהן - אבל מאז שאני באוניברסיטה החיים החברתיים שלי השתפרו, אז אני מכירה ומדברת עם כולן).
עכשיו הנה כמה דברים שאני חייבת לציין:
1. מה שהיה הכי מדהים במסיבה הזו זה לא שניפגשתי עם קוראנים (כי כבר פגשתי הרבה קוראנים בחיים שלי) אלא זה שראיתי אותם שיכורים.
2. או שאני ממש טובה בלשתות אלכוהול ולא להשתכר מהר, או שנידמה לי ככה, אבל אני היחידה שזוכרת די בפירוט מה קרה באותו הלילה (ואני גם זוכרת שאני לאומת כולם התנהגתי מאוד נורמאלי)
3. תודה לאל שלא השתכרתי (מספיק כדי לשכוח הכל) כי לא הייתי רוצה לשכוח מה שקרה אז.
זה הדברים שרציתי לציין לחוד למיקרה שלא בא לכם לקרוא את השאר, כמו מין TL;DR לא מדויק כזה.
בכל מיקרה אני לא אתחיל לספר הכל בפירוט. אני וחברה שלי תכננו להפגש ולפגוש את השאר, אבל איכשהו יצא שאמרו לנו את השעה הלא נכונה, אני הגעתי בשעה מאוחר יותר, בשעה שאני וחברה שלי חשבנו שהיינו אמורים להפגש, והיא באה חצי שעה אחרי. השאר כבר מזמן היו בקראוקי ולא איפה שקבענו לחכות, והתמזל מזלנו שאני מכירה את המקום וכבר הייתי בקראוקי הזה כמה פעמים. הבעיה הייתה שזה היה לפני שנה וחצי, והכל היה ניראה כל כך שונה כשהכל מכוסה בלבן ויורד שלג שגורם לשדה הראיה להיות עוד יותר מוגבל. הובלתי אותי פעמיים למקום הלא נכון עד שניזכרתי איך ללכת נכון ולקחנו את הפניה הנכונה, אחרי עשר דקות וכבר נכנסו לחדר שכבר היה עמוס באנשים, כולם שרים לשיר מוכר, רוקדים, שותים ומעשנים. אני ושתי החברות שלי (שאחת מהן כבר הגיעה לפנינו) פשוט ישבנו שם בהתחלה קצת מרגישות לא קשורות, אבל מהר מאוד זה עבר, באיחוד אחרי שאני לקחתי את עצמי בידיים (עם הרבה שיכנוע מחברות שלי) והחלטתי לשיר את לוסיפר (השיר של שייני, שהרבה מאוד אנשים מכירים, וחשבתי שהוא ירשים אנשים בגלל הקצב המהיר והראפ שיש בו בקוראנית) ובהחלט, הצלחתי להרשים גם את עצמי, במיוחד בגלל שהצלחתי אפילו לשיר את הראפ של מינהו, שאני בד"כ מדלגת בגלל שהוא מהיר לי ואני בד"כ אוהבת למשוך את התו של ג'ונגהיון בקטע ההוא.
בכל מיקרה, אחרי ששרתי ת'שיר הזה, אני (ואיכשהו גם חברות שלי) כולנו תפסנו ביטחון והתחלנו והזמין הרבה שירים. אני לא אפרט הרבה מפה, שרנו בכל שפה שאפשרי (באמת. אני שרתי וקוראנית, אנגלית, רוסית ואפילו יפנית), הקוראנים וכל מי שהיה דיי התלהבו ממנו בגלל שאני לא רוסיה, ואני גם בשנה א' ו"כל כך מדהים שרה את כל השירים האלו בקוראנית". באיזה שהוא שלב אנשים התחילו להתחלף (אני מתכוונת ששניים עזבו ואז באו במקומם עוד שניים). הם הביאו שמפניה וודקה, והתחילו לערבב את זה עם קולה ומיץ תפוחים, בהתחלה אני רק הסתכלתי ושתתי רק טיפה בירה (כדי להעביר את הצמה או היובש בגרון אחרי שירים) אבל באיזשהו שלב חברה שלי הציעה לי לשתות קצת, והחלטתי "למה לא, הרי אני לא אשתכר, זה מעורבב." וזה היה טעים, אבל גם שרף בגרון בגלל האלכוהול. חברה שלי התחילה להתנהג קצת מוזר ולבקש עוד כבר אחרי שהיא סימה את הכוס הראשונה, ומהר מאוד היא השתכרה, והתחילה לדחוף לכולם את הוודקה לפה, היא הצליחה לגרום גם לקוראנים להשתכר והכל נהיה הרבה יותר שמח (למרות שגם אני שתיתי אפילו לא התחלתי להשתכר, רק לקראת סוף הערב.)
התחלנו לדבר הרבה ולצחוק ועלשות קסמים ולפלרטט אחד עם השני, וכו' וכו', התפלאתי לגלות שחברות שלי ממש געות בי, כי בזמן שאני שרתי עוד איזה שיר, יכולתי לשמוע אותם צועקות לקוראנים חצי בקוראנית חצי ברוסית על איך שאני "ממש טובה בקוראנית, ואני ממש אוהבת קייפופ" ועוד כאלו, באיזשהו שלב התיישבתי בין כל הבנים והם התחילו להגיד לי איך הם התלהבו מהקוראנית שלי, הם אמרו שאני ממש טובה ושהביטוי שלי הוא מאוד מדויק, ושהצלחתי לעשות את כל הראפים ממש טוב, ואז הסברתי שזה בגלל שיש לי הרבה מאוד חברים קוראנים כבר הרבה זמן, ולמדתי את זה קודם לכן, ושאני מתעניינת במוזיקה ובקוריאה כבר הרבה מאוד זמן, אחד מהבנים, בשם טא-וו (Taewoo) שישב הכי קרוב אלי אמר "תודה" והתחיל לחבק אותי, הוא אמר לי תודה על זה שאני אוהבת את קוריאה וקוראנית וכו', וכשאמרתי שזה פשוט הדבר שאני הכי אוהבת הוא עוד פעם חיבק אותי והתחיל לנשק אותי בלחי (תודה לאל שרק שם, אני בנאדם עם לב חלש גלכחעדג) קיצר הוא לגמרי שכח את המושג של "מרחב אישי" שזה משהו מאוד חשוב בקוריאה, במיוחד בין בנים ובנות (בין בנים ובנות יש פחות "סקינשיפ", כמו שהם קוראים לזה, מאשר בנים עם בנים ובנות עם בנות.)
המשכנו לשיר ולרקוד ולצחוק, ולחברות שלי היו מלא פדיחות שהן אפילו לא זוכרות, וכל יום אני מזכירה להן משהו חדש ואנחנו כולנו צוחקות על זה. קיצר, כשהתחלתי להרגיש שהראש מסתובב לי התקשרתי כדי שההורים יזמינו לי מונית. וחזרתי הביתה. הסוף.
אה כן, גם החלפתי מספרים עם הקוראנים, זה פעם ראשונה שלי שהחלפתי פרטים עם בנים, וחברות שלי אפילו לא זכרו מתי זה קרה שפתאום הופיעו להן המספרים של הבנים. קיצר היו קטעים, והחלטנו שדבר כזה צריך לקרות יותר לעיתים קרובות יותר.
הסוף. (באמת)
אוקי עכשיו אני מתחפפת לישון, כי סיימתי כל מה שיש לי לעשות להיום. אה, ולמה שלא דבדקו את הפוסט הקודם שלי? כתבתי שם קצת טיזרים לכל מיני סיפורים ופאנפיקים שלי xDD
בבלוג זה
בכל הבלוגים
סתם סתם, באמת קוראים למחשב "שייני ביסט" פשוט הכתיבה היא נורמאלית (shiny beast) כי לא יכולתי לחשוב על שום דבר אחר יותר מעניין XDD הרי לאפל שלי קראתי "בלינג" כבר.
כינוי:
nuichingu