יש אנשים שלעולם לא יבינו אותך, יש אנשים שיחשבו שאתה מפגר, יש אנשים שלא יעריכו אותך על מה שאתה עושה. ישנאו אותך על זה שאתה אוהב משהו שהם לא, ויעליבו אותך בגלל זה. שיחשבו שאתה עושה את זה לשב, ושיעשו פרצופים חמוצים כל פעם שתעשה משהו שקשור לזה.
כן, יש אנשים כאלו. ואני מכירה בן אדם אחד שאני לא יכולה לסבול על זה שהוא ככה. יש גבול עד כמה אפשר לדקור בבן אדם ולצפות שהוא לא יתחיל לדמם. אני עט עט מרגישה את הכאב, ואני יודעת שעוד מעט גם יצא הדם, אבל אני מנסה להתעלם ולתת לפצעים הקלים לעבור. הרי אם לא נוגעים אז זה יחלים.
אולי הייתי מוותרת יותר אם לפחות הבן אדם לא היה צבוע (או איך שאני יותר אוהבת לומר אפילו בעיברית - היפוקריט) אבל הוא יושב בכיתה ולומד קוראנית, שאני כל כך אוהבת ומתעניינת בה, אבל הוא אפילו לא סובל את קוריאה. הוא מעליב את האנשים, את השפה שלהם, את המוזיקה שלהם, ואת ההרגלים שלהם. הוא רואה את כל זה כבושה וחרפה לאנשות, הוא שונא את כל זה, ובכל זאת הוא יושב בשיעור ולומד את השפה, למה? רק כי זה "שווה לו".
אז אולי אתה יושב בלי להנות, ומעצבן אותך שיש אנשים שמתעניינים בכל זה ברצינות, אבל אין לך את הזכות לרדת עלי בגלל זה, אין לך את הזכות לומר לי שזה "בזבוז זמן", בשבילך - כן, זה בזבוז זמן מוחלט. אבל אני אוהבת את זה, וזה עוזר לי להתקדם עם הקוראנית, בשבילי זה לא בזבוז זמן ויש תוצאות. זה למה אומרים לי תמיד לעשות מה שאני אוהבת, ככה הכל תמיד הרבה יותר קל.
זה פשוט לא יאומן שבן אדם יכול להיות כל כך לא רגיש ולא לשים לב למה שהוא אומר, איך אתה יכול לפגוע בכבוד של בן אדם אחר ככה? וכן, הידע שלי בקוראנית ועל קוריאה זה הכבוד שלי, זה אחד מהדברים היחידים שכשאני הולכת ופוגשת אנשים חדשים ומספרת על זה אני מרגישה קצת יותר בטוחה מעצמי. ככה אתה שולח לי חץ לבטחון?
זה בסדר לומר פעם אחת שאתה חושב שזה חרא, אבל אתה לא צריך לחזור על עצמך, הבנתי, תעזוב אותי בשקט. רק כי אמרת לי שקייפופ זה חרא לא אומר שאני פתאום אסכים איתך.
תשתוק. תשתוק. פשוט תשתוק.
הלוואי שיכולתי לבחור לא לראות אותך יותר, לא לפגוש אותך יותר, להתעלם ממך. אבל זה לא אפשרות לעוד יותר משנה.
~*~*~*~*~*~*~*~*~
אנחנו חיים בחברה שבה צריך תמיד לחשוב לפני שמדברים, שצריך לבדוק מה נכון לומר ובאיזו מילה להשתמש, ומה עדיף לשמור לעצמך. בחברה שבה אסור פשוט לבטוח בכל אחד בעיניים עצומות, כי בני אדם הם בוגדנים, הם רעים, ולפעמים יותר חסרי לב מאריה שקורע את האיילת שתפס לחתיכות. חברה שלאנשים בה יש יותר מפרצוף אחד, יותר מחיוך אחד, יותר משקר אחד לספר לכולם.
אחרי כמה פעמים שנפלתי קורבן לבגידה של חברים קרובים למדתי לא לסמוך עליהם מהר, לא לבטוח בפנים, בחיוך שמראים לי. לקרוא בין השורות, בעינים, בתנועות הידיים, מי באמת חבר ומי לא. ואם אי אפשר פשוט לדעת, אז לוקחים צעד אחורה וחוקרים, גם לך כמו להם יש כמה מסכות, תראה את ההכי טובה שלך, תבחר בחכמה איזו מסכה להשתמש עם מי, ואתה תגלה פלאים.
יום אחרי יום אני מוצאת את עצמי אומרת ״מזל שלא התערבתי בזה, לא הייתי יודעת כזה דבר אם כן החלטתי להתערב״. ההרגשה הזו שניצלת מלהיות טרף לדיבורים ושיחות מאחורי הגב שלך.
כן בחברה של היום יש את האמת שעדיף לשמור לעצמך ולהחליף אותה בשקר לבן. ככה זה עובד, וזה לא קשור אפילו לקטע של להימנע מעימותים, זה גם כדי להשתלב עם החברה, להפוך להיות משהו דומה לה, אבל לא כה נורא ואכזרי (או אפילו אפשר לומר 'זדוני').
~*~*~*~*~*~*~*~*~
סתם שני קטעים קטנים שכתבתי היום ברכבת ובזמן השיעור, כבר הרבה זמן רציתי להתלונן על הבחורצ'יק שכל הזמן יורד עלי בחוצפה על כך שהטעם שלי במוזיקה הוא קצת יותר "פרימיטיבי" משלו (והוא מקשיב לדבסטפ), והקטע השני כתבתי אחרי שראיתי משהו לא יעומן קורה בין ידידות שלי.
בכל מיקרה, זה כבר פעם שניה שאני מתקנת את כל הטעויות שלי, והייתי צריכה להדביק את הטקסט פעמיים (כי הוא נימחק לי בפוסט >_>) אז תסבלו אם יש עדין טעויות.
בקשר לפוסט הקודם שלי, אחרי שכתבתי אותו, הרגשתי קצת יותר טוב עם עצמי. כן, כך שהכל יותר טוב עכשיו ^^
peace off!
-DANI 
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
nuichingu