מכירים את זה שרגע אחד אתם שמחים וקופצים מרוב אושר ורגע שני אתם בדאון ולא בא לכם לדבר עם אף אחד או לראות מישהו בכלל? שאתם מעדיפים להסתגר בחדר לכמה שעות?
לא?
טוב, זה מה שאני מרגישה כרגע.
אני זוכרת שלפני שבוע בערך למדנו בפסיכולוגיה שבד"כ אצל בני נוער יש את התופעה הזאת שרגע אחד הם שמחים ורגע אחרי זה הם עצבניים ומדוכאים לגמרי ושזה טבעי לגמרי. משום מה זה לא מרגיש לי טבעי בכלל.
אני חושבת שכל הדיכאון הזה שנפל עלי פתאום זה בגלל שאני חושבת יותר מדי. כן, זה נשמע מפגר לגמרי אבל לפעמים בגלל שאתה חושב יותר מדי וביקורתי כלפי עצמך אתה נהיה יותר דכאוני.
אנשים יכולים להיות מאוד מלחיצים, במיוחד שאני עוד מלחיצה את עצמי.
יש בי כ"כ הרבה מחשבות ודאגות שאני עוצרת רגע ואומרת לעצמי מה לעזאזל אני עושה לעצמי?!
אני דואגת עכשיו ממש בגלל הצבא כי לא התקבלתי למודיעין ואני רוצה עתודה אבל אני לא יודעת אם יקבלו אותי כי כנראה אני לא מתאימה גם לזה, אבל מצד שני אני לא רוצה לוותר על המודיעין. אני רוצה שעדיין תהיה לי את האופציה להמשיך להתמיין למסלולים אחרים בחיל.
אני גם נורא מלחיצה את עצמי מזה שאני מצפה מעצמי לפעמים יותר מדי. קיבלתי במבחן באנגלית בF ציון שנחשב ממש טוב וכשקיבלתי אותו הייתי ממש מרוצה אבל עכשיו כשאני חושבת על זה אני נורא מאוכזבת מעצמי, ממש רציתי לקבל לפחות 90 אבל לא יצא.
עכשיו גם המורים החליטו שבא להם להיות קשוחים ולתת מלא עבודות לחופש, גם ככה אין לי חיים אז למה לעשות את זה יותר קשה?!
אני נחשבת סה"כ תלמידה טובה עם ציונים טובים אבל אני שונאת לעשות ש.ב. ואני שונאת מבחנים (כאילו שיש מישהו שבאמת אוהב את זה!?).
עכשיו גם רוב החברות שלי מתחילות ללמוד נהיגה ואם לא אז לא מפסיקות לדבר על זה. אני מנסה לדמיין את עצמי מאחורי ההגה וכל מה שאני רואה בסוף זה תאונה אחת גדולה. אני בן אדם נורא מגושם ואני לא יכולה לשים לב לכמה דברים בבת אחת. חברות שלי שואלות אותי "מה את לא רוצה את זה?" וברור שאני רוצה אבל אני לא יודעת אם עכשיו. למה לעשות את זה עכשיו בכלל? זה לא שיש לי כסף לאוטו וברור שאבא שלי לא ילווה לי את האוטו.
לפחות פרקתי את הרגשות שלי, עכשיו אני מרגישה הרבה יותר טוב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
I know who you are, but who am I?