הבלוג ערום לגמרי. קילפתי את הצבע מקירותיו, הסרתי את כל התמונות. לא בזעם ולא בעצב. בצורך לעשות משהו כאן. אני לבד. אחרי שנתיים שלא הרגשתי לבד, אני לגמרי לבד. לא פסימי, אבל לבד. הקשר מת, והבלוג מת. הרגתי את שניהם. למרות שהקשר, לפחות, לא היה באשמתי. מינימליזם איט איז. הכל יהיה מינימליסטי מעכשיו.

הזוגיות שלנו מתה. כנראה שלא נוכל להצילה. אני עובר לבלוג יחיד, פרטי. אחזור ל"יונתן ליפשיץ" הישן והטוב (9095). הבלוג יהיה פרטי, ומי שירצה לקרוא בו, יאלץ לעבור דרכי. לאהובתי אאחל הרבה הצלחה בהמשך.

זהו זה.

מערכת היחסים שלנו גוססת עד מתה. מצבה אנוש והיא אפילו לא מונשמת. סתם שוכבת לה על הרצפה. אחרי חילופי הודעות, ביקשתי מאהבת חיי להחליט - מה קורה איתנו הלאה. ההודעה שקיבלתי: "זה נגמר". אמרתי שנצטרך עוד להפגש, ושככה לא גומרים. מה הלאה? אלוהים גדול, יודע הכל, ואם הוא לא קיים, שימות העולם. אין לי מושג מה אעשה הלאה. הלילה אדפוק באנגים עד הבוקר. מחר נראה מה קורה עם החיים שלי. ודוקא היה יום טוב חוץ מהקטע המעיק הזה. "קטע מעיק"? פרידה קשה! יובטפויומט! בא לי לפוצץ איזה סניף מקדונלד'ס כדי להרגע.

המילה היומית: מלנכוליה. יש קונים?