בס"ד ובהשתדלותינו

לקום בבוקר, לחרוק שיניים ולהתחיל את היום.

ללכת לפה, לחכות בתור, ללכת לשם, לגלות דברים חדשים, לחכות בתור, לארגן ולהתארגן.

הרבה דברים, הרבה הכנות והרבה סידורים.

אחח.. החיים...

"סליחה, גברת?"

וואו, קראו לי גברת. מה הולך פה?!

"את שומעת, אני מחכה בשני תורים, ועוד שניה יגיע התור שלי פה ושם, לא אכפת לך להחליף מספר, נכון? זה בסדר מבחינתך?"

מה?! הוא לא אמיתי! בטח שזה בסדר מבחינתי!

"תודה רבה!"

"תודה לך."

אחח.. איזה אנשים חמודים..

והנה, הגיע תורי. חייכתי לפקידה, דיברנו בנעימים, ואפילו לא התעצבנתי על משהו לא בסדר שהיה, אלא מצאתי בו משהו טוב.

איזה כיף. איזה כיף זה להיות טוב עם כולם, להסתכל על אחרים, להיות איתם ביחד. לא לריב, להלחם ולהתעלם כל הזמן.

כן כן, הנה זה מגיע.

הלימודים.

הדבר הכי בלתי אפשרי בעולם.

שיתביישו להם! גם מבקשים ממך לדקור את עצמך (הם פתוחים בין 8 ל-11 בלבד!)- וגם מבקשים שתהיה בקורסים! איך בדיוק אמורים לעשות את זה?! להתפצל ל-2?! (עם אור של עב"מים, וחללית מודבקת בסקוצ', וקמח, הרבה קמחים של קמח..)

אהא.. טוב. מה כבר אפשר להגיד..

נגמרו תובנות החיים העמוקות. נגמרו הרעיונות הנשגבים. והפוסט הזה נכתב סתם כדי לא לבכות מתסכול.

מעניין.. בדרום חוטפים ואף אחד לא מדבר על זה. באוטובוס אנשים רק מרוכזים בעצמם. לא ביקשתי "שלום", אבל כן מבט, חיוך, משהו- לא. הם שמים את האזניות הענקיות-אנטיפטיות שלהם על האזניים ומתעלמים לגמרי מקיומם של אנשים אחרים.

מדהים.

"סליחה, איפה זה רחוב חובבי ציון? סליחה? אמ.. סליחה, איפה זה-"

ואף אחד לא עונה. מקסימום זוכים לקבל מבט חטוף. אנשים פשוט מתעלמים. אני עוד מילא, בסוף הצלחתי לחלץ תשובה מאישה אחת, אבל היה שם איש עם ילדה קטנה שפשוט התחנן שיעזרו לו למצוא רחוב אחר, הוא ניסה לשאול, רץ אחרי אנשים, עמד להם במעבר, אפילו נגע לחלקם בכתף- התעלמות מוחלטת..

מה העולם הזה רוצה?! מה?! די, גדול עלי כל הסיפור הזה.

אולי עדיף לברוח לחו"ל וזהו..