רוצה להשאר ילדה חסרת דאגות לנצח....
מרגע שעברתי גיל מסויים, כל ציון של יום הולדת נוסף הוא מסמר נוסף בארון המתים שבניתי לעצמי.
עוד שנה חלפה ומה השגתי? מה עשיתי בשנה שחלפה לה כדי לקדם את עצמי?
ההרגשה היא שאני עומדת נטועה במקום - תקועה - ולא מתקרבת להגשמת אף אחת משאיפותיי...
אתמול חזרתי מבילוי בלילה. ישבתי בספסל האחרון של האוטובוס כשלצידי התיישבו שני גברברים צעירים שדיברו בקול רם מידי מכדי להיות לא מלאכותי... ברור היה שהם מנסים להשמיע את עצמם. הם דיברו על התפקיד שהם ממלאים עכשיו בצבא, כל אחד בבסיס אחר. חייכתי לעצמי ונזכרתי איך בשלבים שונים בחיים שלנו הרגשנו שאנחנו מלכי העולם... אני זוכרת כמה חשובים הרגשנו שאנחנו כשהיינו בתיכון, ועל אחת כמה וכמה כשהיינו חיילים... תחושת השליחות העצימה את הערך העצמי שלנו והרגשנו שאנחנו עושים שינוי עצום! אני מניחה שגם שני אלו הרגישו ככה. נבוכתי לחשוב שגם אנחנו נשמענו פעם מגוכחים כ"כ כשניסינו להישמע ולהראות חשובים כמו שהרגשנו...
באיזשהו שלב אחד הבחורים פנה אליי ואמר לי "את ממש מוכרת לי" חייכתי לעברו ותהיתי מאיפה לעזאזל אני יכולה להיות מוכרת לילדון הזה. הוא המשיך ושאל "השתחררת משירות צבאי לא מזמן?" הסתכלתי עליו ועניתי "השתחררתי משירות צבאי אבל דווקא כן מזמן" "כמה מזמן?" "6-7 שנים" "מה?!? למה בת כמה את?" "26" אמרתי וניסיתי להתרגל למספר שעוד יומיים יהפוך להיות רשמי "אין מצב! בחיים לא הייתי נותן לך 26" אמר בטון המום וירד מהאוטובוס תוך כדי אמירת שלום חפוזה ונבוכה.
הוא ירד מהאוטובוס ואני כ"כ שמחתי לי על השיחונת הזו שנמשכה משהו כמו 50 שניות. תמיד מפתיע אותי באיזו קלות אפשר לשמח בחורה - מצב הרוח שלי פרח פתאום וזה היה כאילו מישהו נתן קונטרה לדכאון יום ההולדת הסטנדרטי...
לפעמים נחמד שיש ערסים חביבים בעולם הזה שאפילו לא יודעים שהם אמרו את הדבר הנכון בזמן הנכון.
שתהיה שבת של רוגע ושלווה : )
בבלוג זה
בכל הבלוגים
