ממלכת החלומות שלי...

ככל שמשקיעים יותר וככל שאכפת יותר, ככה כואבת יותר הסכין של חוסר האכפתיות וחוסר תשומת הלב של הקרובים אלינו שנתקעת בגב באין משים ובאין מפריע.

לפעמים נמאס לי להיות זו שתמיד "בסדר" ותמיד "עושה" ותמיד "מוחקת את עצמה" בשביל כולם. מידי פעם, הייתי רוצה שיהיה גם לאחרים אכפת ממני, שיתייחסו אליי כאל בן-אדם ולא כאל זו שתמיד תהיה בסדר...

איך ממשיכים לחייך ולשחק כאילו הכל כרגיל כשבלב נפער חור של עצבות? איך אף אחד לא מבין שברגעים כאלו כל הרוח יוצאת מהמפרשים וכל דבר שהיה אמור להיעשות כבר לא נראה כזה חשוב?

חסרת חשק לחלוטין לעשות משהו. מרגישה כאילו קיצצו לי את הכנפיים...

שונאת להיות במצב ביניים כשאני מרגישה חסרת אונים בלי יכולת לעשות כלום כדי להוציא אותי מהבאסה הזו.

ברגעים כאלו אני תוהה עד כמה זה טוב לאהוב אחרים ולרצות להפוך בשבילם עולמות. אולי זה מוביל רק למפח נפש? אולי חוסר ההערכה המינימאלי אמור לעורר אותי להפסיק להיות הפראיירית של כולם?

אני יודעת שאני מדברת עכשיו מתוך הכאב שלי ושמחר השמש תזרח ו"עולם כמנהגו נוהג", אבל במצבי הנוכחי האוזניים פתאום שומעות את מה שהן מתעלמות ממנו תמיד, אולי צודקים אלו שטוענים שאני פראיירית?

לא יודעת...