אני תמיד ארגיש צורך לדבר בקודים...לא ממש להיות ספציפית וגם לא לחשוף צדדים אחרים שבי.
למרות שאף אחד לא יודע על קיומו של הבלוג זה עדין קשה להיפתח במאה אחוז.
הימים עוברים ועוד שנה עוברת...שנה אחרונה בבית הספר,המעבר בין ילדות לבגרות
שאני לא בטוחה שהפנמתי לגמרי אותו.אבל בכל זאת.
מגיע השלב הזה שאת מתחילה לחשוב על כל מה שעברת,כל מה שיש ומה הולך להיות הלאה.
והאמת שכל המחשבות האלו נחתו על יום לא משהו.
אני פשוט חייבת לתפוס פוקוס על החיים שלי,זה מרגיש כאילו אני חייבת להפסיק לראות הכל מהצד ולהרגיש
לא נוכחת בחיים שלי.
אבל...הבעיה היא...שנמאס לי מכל כך הרבה דברים.
נמאס לי מאנשים,והאכזבות שבאות איתן.נמאס לי שאני לא יכולה להגיד להם לא,אני לא מעוניינת
להיות איתכם בקשר יותר...אתם פשוט לא באים לי בטוב.
נמאס לי שהוא מתקשר מתי שבא לו,שולח לי אסמסים ומדבר על סקס כל הזמן.GROW THE FUCK UP
נמאס לי לראות את אמא בבאסה של החיים ושאני לא יכולה לעזור לה.ובטח שנמאס לי שהיא חושבת שיש לי
בעיות אכילה...זה מתחיל להעיק.
והכי הכי הכי הכי נמאס לי שאני לא נהנת מהצלחות הקטנות.זה מעפן.
אוקי...עברתי את המיונים לצה"ל מה שחצי לא עברו...והתקבלתי לתפקיד שרציתי.הידד!
לא באמת...................................
סתם פוסט קיטורים אחד גדול.אפילו לא מעניין.
פרשתי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
