אני לא אוהבת לבוא בטענות כלפי המדינה. מדינה צעירה שנולדה עם מומים ושריטות עמוקות. מדינה שהתמודדה עם הקשיים הנוראיים מכל מרגע לידתה. מדינה עם אופי. מדינת ישראל. מדינה שלמענה אני לא עושה הרבה. מדינה שאני עוזבת עוד ארבעה חודשים לטובת "העולם הגדול". אז ישראל, לפני שאני פותחת את הפה: זוהי לא אצבע מאשימה אלא הארה קטנה.

יום השואה. אני האחרונה שתתכחש לעובדה שאכן העם היהודי, מן הראוי שילמד את תולדותיו ולפני שאלמד בבתי הספר את השואה הסודנית והצפון קוראית [חלילה לי מלזלזל] הייתי מעבירה את ההסטוריה לדורות הבאים. אבל עלינו ללמוד ולהסיק את המסקנות. אנחנו מתעסקים הרבה יותר מדי ברצון להעביר את הרגש. בכל הטקסים המרגשים אנשים מדליקים משואות, שרים שירים יפהיפיים בטונים מדהימים עם מלל נוגה, סיפורים מזעזעים וחלק נכבד מהקהל נרגש ואף מזיל דמעה. אין ספק שמדובר באבל ואסון לאומי עלינו לזכרו וללמדו בל נשכח. הסבים והסבתות שלנו כבר לעולם לא יישכחו, את ההורים שלנו זה מרגש ומעלה בהם זכרונות ילדות קשים בהם ההורים שלהם הפגינו התנהגויות ניצולתיות. אנו, הרגישים שבנו, בוכים כי הסיפור נורא. ילדינו יבינו כי מדובר באבל אך יבינו גם כי היה מזמן. הילדים שלהם ידעו שפעם טבחו בנו בארץ רחוקה. הילדים שלהם ילמדו את הסיפור. אבל הילדים שלהם, האם יוכלו הם להזיל דמעה? ובכלל מה הטעם בעצב הרב והבכי שנשפך מדי שנה בשנה ביום בו בחרו לציין את רצח עמינו? מהי התועלתיות שבדבר? מה כל אחד ואחד מאיתנו לוקח לחיו שלו? נכון, בבתי הספר לומדים בדיוק איך ומתי הוכנסו [המורים אוהבים להגיד "הוכנסנו"] לתאי הגזים וכיצד נהגו להרגנו. אבל את השואה. את השואה באמת אף אחד לא לומד. את השואה העולמית, את טבע האדם הצרכני, הנקסיסטי, הלוחמני, את היצרים המוחבאים בכל אחד ואחד מאיתננו לשאוף דרך ארץ עד ראשי עפר ולהטות דרכי ענוים למען טובתנו אנו, היום זה כסף. במקום להכיר ביצרים האלו ברוע איתו נולדנו, במקום להאשים את אומות העולם, במקום להתמסכן ולהתקדש במקום להזיל דמעות יפהפיות ולשירים שירים קורעי לב ולשיר את התקווה מתחת לשפם איזה הוא יום יותר מתאים בו יש לדבר על הדברים האלו, החשובים באמת מאשר יום השואה.

מספיק עם המיושנות הזו, מדינה כל כך צעירה וכבר כזו זקנה. ובכלל כיצד אנחנו מצפים מהצעירים לחקור ולהתעניין כשהם משלימים את מבוקשם ביום אחד בו הם נדרשים לבוא בלבוש חולצות לבנות, גם אז הם אינם מבינים מה פסול בחולצה לבנה המעוטרת בדמות מסדרה מצוירת, כתובת משעשעת או עיגול צהוב בו פנים מחייכות, הרי החולצה לבנה. הנסיון הכנה להכנס לרגשותיהם של הנוער המודרני עם אינטלגנציה רגשית ההולכת ומתדרדרת - להם אנחנו מנסים לגרום לבכות? אני אישית הייתי מעדיפה לבכות מדברים אחרים דברים שקשורים אלי באמת. אותו דבר אפשר להגיד על יום הזכרון ועל יום הזכרון ליצחק רבין. מדוע לא מספרים לנו? מדוע לא משתפים אותנו? מדוע מונעים מאיתנו לחשוב? להוודע? להתווכח? להביע עמדה? להתנגד? ללמוד? לתהות?

רוצים שאזיל דמעה? תנו לי לספר לכם על בחור שפעם אהבתי. אל תאכילו אותי בכפית מלאה בהסטוריה רבת כאב ותצפו שארגיש קרבה, כי בינינו,איזו קרבה כבר יש בין הישראלי הממוצע ליהדות? נכון, זה מזעזע. טבחו בנו אך ורק מפני שאנו יהודים אך כל הסיפור אינו קשור ליהדות אלא להסחפות ההמונית לדרך אל ההרעלה, ההליכה בעיוורון של עם שלם אל תוך השנאה, שהולידה השמדה. הקשר ליהדות הוא אקראי באותה מידה מתחרשת כעת שואה בסודן ובצפון קוריאה - למה? בטח לא בגלל שהם יהודים. אנחנו נוסעים במכוניות שלנו, יושבים במשרד, בבית קפה עם חברים, במקלחת, באוטובוס, באופניים, בבית על הספה. פתאום בכל הארץ בוקע צליל חזק המסמן לנו להפסיק הכל. אנחנו נעמדים. חינכו אותי מגיל קטן שזהו הזמן לחשוב, בגיל 6 הייתי עומדת ומדמיינת את השואה, מדמיינת אנשים מתים, מדמיינת חיילים הורגים, מדמיינת את היטלר מתאבד, הכל בשחור לבן כמובן. הייתי נחרדת בצמרמורת ונרגשת הצליל המבשר את הרוע שהתחולל באכזריות כזו "איך הם יכלו לעשות את זה?" עכשיו, אני בת 17 וחצי ועדיין מאד קטנה. מה אני אמורה לעשות בזמן הצפירה? על מה אמורה אני לחשוב? מדי שנה העמידה הופכת אדישה יותר ואני פחות ופחות מרוכזת, איני יודעת כלום, הצפירה מזכירה לי את הבורות, אני מתביישת לחזור לגיל שש ולדמיין מלחמה, אני רוצה לעמוד ולהזכיר לעצמי, לדעת שעלינו להלחם כל יום, לפעול כל רגע פעוט להפסקת האפליות, הגזענות, הלאומנות, השנאה. גם אם עם המלחמה שאנו מנהלים מתרחשת רק בתוך מוחנו - זה כבר המון. שתי דקות בשנה הן לא מספיקות, בעיקר כשאיני יודעת מה האנשים הללו חושבים כשהם עוצרים את סדר יומם הרגיל ועומדים. ביום הזכרון לפני שנתיים הייתי בשיעור בלט בבת דור, המנהלת הבטיחה שתשחרר אותנו מוקדם אך דרשה להגיע לכל השיעורים, בשיעור האחרון, שהיא מלמדת, אנו עומדות ליד הבר ולומדות את הצעדים לתרגיל הבא "רונדז'אם אונל'ייר" הפסנתרית מתחילה, וכמה שניות אחר כך מצטרפת אליה הצפירה, לשניה מבטים מודהמים וזועמים גם כן. כבר שמונה?! נעמדנו אף אחד לא הוציאה מילה, גם לא ג'נט. הצפירה המשיכה  "Im sorry girls - we didnt notice the time ha" . הרהורים לכמה שניות והיא מורה לפסנתרית להמשיך. מטרת הטקסים היא שנעמוד כולנו ביחד כקבוצת אנשים גדולה שהבטיחו לעצמם "את מה שקרה לנו לא נתן שיקרה לעולם" אנחנו חייבים לחשוב קצת מחוץ לקופסא הקטנה שמקיפה את המוח שלנו. כיצד אנחנו, אותו העם שזעק לעזרה וצועק על השתיקה עושה אותו דבר לעמים אחרים? רוצים רגש? איפה ההזדהות? איפה היד המושטת לעזרה שכל כך בכיתם לה. האם אנחנו האויב הכי גדול של עצמנו? האם אנחנו ממשים את הסיוט הגדול ביותר שממנו אנו חוששים כל כך. שהוא ההצדקה העיקרית שלנו ללימודי השואה. הפחד. החששות. הדאגות והתהיות שמא תהיה שואה חוזרת? אז הפלא ופלא.. יש שואה חוזרת, רק שהפעם היא תפסה מישהו אחר. אז די לבכות, הזמן קצר והמלאכה מרובה.

השואה היא מופת לאדישות. והדרך לאוושויץ מרוצפת בשתיקה.

אז מה אם קשה.