בני אדם.

אני באמת לא מבינה את זה. לפעמים אני חושבת כל כך הרבה דברים שכשהם סותרים אחד השני

אז אנשים לא מבינים. וכשהם שומעים צד אחד הם חושבים על צד אחד. ואני.

אני חושבת על כל הצדדים.

איך זה, ויותר חשוב למה לפני שנסעתי היו לי כל כך הרבה טענות נגד עצמנו.

ואני לא מדברת רק על הממשלה כמדינת ישראל, או הצבא כמדינת ישראל או הכנסת או השחיתות.

אני מדברת על עצמנו כעם. ככלל.

ועם זאת בהגיעני הנה, למקום הזה, בו החברים הכי טובים שלי היו יכולים להיות אויבי בסיטואציות מסוימות.

כשאחד פוצח פיו ומעיר משהו על ארצנו הקטנטונת. הערה רצינית או הלצה..

אינני מסוגלת שלא להבהיר לו את הסוגייה. ולהוכיח לו מדוע אין ברירה נוספת, מדוע כך נהגנו, מדוע זה צודק,

זה בסדר, זה נכון.

וכשאני מסיימת, ולרוב הבדיחות מסתיימות ב"לא חשבתי על זה כך, צודקת" אני עוצרת וחושבת

מה עשיתי? אני בכלל לא מאמינה במה שאמרתי. הכיבוש? הרגע צידדתי ביציאה למלחמת לבנון השניה?

מבלי לשים לב?

זה מפחיד אותי. האם אויב משותף מאחד אותנו כל כך? האם דעתנו ברת השפעה במידה כזו?

או אולי זה השלטון, שהצליח לחנך גם את הבלתי מחונכים לחשוב.

אולי זה הצורך התמידי להיות צודק, אולי זה הרצון הבלתי פוסק להיות נאהבים?

סבא היה אומר "מותר לאהוב את אמא יותר מהשכנה". (ואמא, אני מסכימה עם זה יותר מכל).

אך אני רוצה לשאול מדוע? למה?

ואין לי תשובה.

ניסוי הקופורמיות של אש:

סולומון אש ביקש לבדוק את רמת הקונפורמיות של בני האדם.

בניסוי הוצגו בפני נבדקים שלושה קווים בגדלים שונים. לידם הוצג קו בודד אחד שהיה שווה באורכו לאחד משלושת הקווים.

כשנבדקו לבד, הצליחו כל הנבדקים להתאים את שני הקווים נכונה.

אש ביקש לבדוק מה יקרה כשיכניס לפני הנבדק האמיתי מספר שחקנים קבועים מראש שיוצגו כנבדקים תמימים, ויענו שהקו הבודד שווה באורכו לקו אחר.

והנה התוצאות: בעוד שכל הנבדקים הסכימו על אורך הקו כשנשאלו לבד, נבדקים עכשיו התחילו "לראות" אחרת. כ35% מהנבדקים היו קונפורמיסטים מספיק כדי ללכת עם הרוב למרות מה שעיניהם רואות.

הניסוי נערך בארצות רבות, וניתוח מקיף של כל הניסויים מראה כי הנטייה לקונפורמיות קיימת בכל חברה.

מתוך מחקר של וראציות הניסוי שנעשו עלוה כי

- אחדות, קלוקטיביות ומגובשות הוא הגורם המשפיע ביות על אחוז הנבדקים שנטו לקונפורמיות.

- נשים נוטות יותר לקונפורמיות

- רוב גדול יותר מגדיל את הקונפורמיות.

עוד ניסוי מעניין (איני זוכרת ע"י מי נערך).

חמישה קופים הוכנסו לכלוב. באמצע הכלוב הועמד עמוד גבוה, ועליו תלוים צרורי בננות.

כשניסה אחד הקופים לטפס על הכלוב ולקטוף בננה, התחיל העמוד להשפריץ מים בכל הכלוב.

כל הקופים נרטבו וניסו להמלט מזרם המים.

לאחר זמן מסוים ניסה קוף אחר לקטוף בננה ושוב העמוד התחיל לפעול. לאחר כמה נסיונות הבינו כל הקופים:

אין לגעת בעמוד, הבננה לא שווה את המים הקרים.

ביום השני, הוחלף אחד הקופים בקוף אחר. כשניסה הקוף החדש להתקרב לעמוד

מיד תקפו אותו שאר הקופים והרחיקו אותו מהעמוד.. לאחר כמה נסיונות הבין גם הקוף החדש

שמסיבה מסוימת (שאותה לא ידע) אין להתקרב לעמוד.. כך הבהירו לו שאר הקופים.

ביום השלישי, הוחלף עוד קוף בקוף חדש. כשניסה הקוף החדש להתקרב לעמוד

שוב, תקפו אותו כל הקופים והרחיקוהו מהעמוד.. כן כן, גם הקוף הקודם שמעולם לא זכה לראות את העמוד משפריץ מים

ומעולם לא הבין מדוע אין להתקרב לעמוד, גם הוא תקף את הקוף החדש והבהיר לו שאין לקטוף את הבננות.

ביום הרביעי הוחלף עוד קוף, ביום החמישי, וגם ביום השישי.

לאחר שהוחלפו כל הקופים הראשונים, והוכנס קוף חדש שניסה להתקרב לעמוד.

חמישה קופים, ללא כל סיבה, תקפו אותו והרחיקו אותו מהעמוד.

אף אחד מהקופים החדשים לא ידע מדוע אין לקטוף את הבננות, אף אחד מן הקופים לא ידע שבנתיים העמוד כבר כובה.

אך מפני שכך היה נהוג, מפני שכך עשו כל שאר הקופים - כך עשו גם הקופים החדשים

אבולוציה. מנהגים.

מפחיד מעט. האם עצרנו אי פעם לחשוב מדוע?

האם אנחנו הולכים בעיניים עצומות אחרי השלטון? ניקח לדוגמא את מלחמת העולם השניה. נתמקד בשואה.

מהו הלקח שעלינו לקחת? ראו פוסט קודם.

משיחתי על יניקה (גרמניה) עולה כי אנו, למרבה הפלא, נמצאים במצב חינוכי דומה להפליא.

ספרי ההסטוריה, וספרי הלימוד משתמשים במונח "אנחנו" כדי לתאר אנשים שלא הכרנו מעולם.

המורים והטקסים מבקשים אותנו לבכות. לא לחשוב הרבה, אך להזיל דמעות.

בניסיון נואש אחרון לאחדנו ולגבשנו. קונספירציה זו מילה חזקה, אך מנסים להוליד ולהצמיח בנו פטריוטיות.

ומה אנו למדים. (תנו לי לזנוח לעת עתה את נושא הדימיון) "מגיע לנו" "אחרי כל מה שעברנו- מותר לנו"

במקום לחתום על עצומות, לצאת להפגנות, לעורר מודעות, להתווכח, לחשוב, להתעניין, לבדוק וללמוד עוד.

מה אנחנו באמת למדים, אם תשאלו אותי, זה לדעת לפחד.

לא לפחד מזעמם של אחרים.

לפחד מחולשתינו אנו. לדעת להטיל ספק בשלטון, להטיל ספק בכל דבר שאנו שומעים.

להיות ערים לעיוורון. אם האדם הממוצע בגרמניה הנאצית הצליח להתנתק מכל טיפת היגיון ואנושות עמה גדל, ולחשוב ובאמת להאמין שאכן מה שנעשה הוא צדק בלבד אולי גם אנחנו עושים זאת? אולי גם אנחנו הולכים בעיניים עצומות אחרי מה שהחברה גידלה אותנו לכנות כצדק או לפעמים בהגזמה מוסר?

מיליוני אנשים שוכנעו להרוג. גם אנחנו בני אדם. אל תתנו לנורמות חברתיות לקבוע את קווי המחשבה.

את הטקס הבא, יום השואה, אנחנו הולכים לעשות משותף.

גרמנים ויהודים ביחד, וכל מי שירצה להצטרף.

אני בכלל לא יודעת מה הולך להיות הנושא של הטקס, "לא נסלח ולא נשכח".

אני מוכנה לסלוח.

ועל השיכחון - תדאגו אתם, כי לכל הנראה...