עכשיו באמת מריחים כבר את הסוף.

אני באסק רציני. אין כבר עצבים לכלום.

לא לחיילים, לא לקצינה,

אפילו לא לבנות שאיתי בדירה.

מה אכפת לי? 

במילא עוד דקה אני כבר מתחילה לחיות.

אתמול אני ואמא הגענו למסקנה שאני לא יודעת להגיד "לא", כשלא מתאים לי.

ופעם ראשונה עשיתי את זה, והנה אני עדיין בחיים. 

אני מרגישה שכל מי שנמצא סביבי בצבא עושה המון רעש,

שכולם חיים בתוך רעש אחד גדול ורוצים שאני אכנס לתוכו גם.

אני לא רוצה. אני בדיוק בשלב של לחפש את השקט שלי.

לא רוצה לצאת למסיבות, לא רוצה לחזור מאוחר בלילה,

לא רוצה להיות עם אנשים בכוח, כשהכי בא לי להיות לבד.

אבל קשה לי לעמוד על שלי וללכת נגד הזרם.

זאת מין שביזות שמשולבת בתופעת הלוואי שחוזרת ונשנית,

בכל פעם שאני עומדת לעזוב מקום.

מין התנתקות איטית מכל הסובבים אותי, 

כדיי להקדים את התרופה למכה.

אני שונאת את הדפוס הזה בי. אבל כנראה שיהיה מאוד קשה לשנות אותו.

אני פשוט מרגישה שאף אחד לא באמת יוכל להבין אותי.

שלרצות קצת שקט זה לא לגיטימי.

שאני צריכה לעשות מה שכולם עושים. ולא בא לי כרגע. 

פשוט לא בא לי.