כל העצבים האלה, החירפון הזה.
היציאה מהכלים.. החוסר סבלנות.
הדבר הזה שמדגדג- מעקצץ בגרון.
החום שעולה ויורד בתוך הגוף.
נמאס לי מזה!
אני רוצה לחתוך את זה, להצליח להיות שלווה.
לזרום עם החיים, לא להתקע..
לא להכנס לעייפות, לעיניים ששורפות ומעכבות אותי-
מלטעום מתענוגות העולם,
מלאכול את החיים, להתנפל עליהם..
ואני רוצה, כל כך רוצה את זה.
אבל מרגישה שזה גדול עלי,
שאני חלשה ועייפה כבר.
בסך הכל בת 20 וכבר עייפה.
אני רוצה להיות חלק מהנהר העצום הזה,
להתמלא בעוצמות שלו,
מכוח האינרציה, לגדול ולזרום עם הסחף.
להגיע למקומות אחרים, חדשים, טובים ונעימים של רוגע.
אני רוצה להיות רגועה מבפנים, מבחוץ, מכל הכיוונים.
להפזיק לנסות לשמר קשרים שגם ככה אין בהם כלום,
רק כי הם "קרובים" באופן פיזי לחלוטין.
להפסיק עם ה"לא נעים" הזה, כי לאף אחד לא- לא נעים ממני.
ועל חרא דורכים.
אני רוצה לפרוש כנפיים, לעוף ממקום למקום,
בתוך- תוכי ומבחוץ.
למצוא את נקודות האושר ולסמן לי את המסלול שלי.
כי הנה הגיע הרגע לצאת את העולם,
זה כאן, קרוב כל כך. קצת מפחיד אבל בריא.
ואני אדם בפני עצמי, ואני צריכה לעמוד על הרגליים,
ולהסתכל הלאה, קדימה.