הצד האחר

ואף פעם כנראה לא אגיד.

אני רוצה שתדע כמה פגעת בי.

נכון, הפצע הגליד, החלים, ניתן לומר שעבר. אבל שתדע, שהצלקת שהשארת, עדיין (אחרי חצי שנה) לא נעלמה, וכנראה לעולם גם לא תעלם.

זו לא צלקת מכוערת כזו, אחת כזו שאי אפשר להסתכל עליה מרוב גועל, שאי אפשר להמשיך בחיים בגללה. לא. זו אחת קטנה כזו, דווקא יפה. יש לה צורה מעניינת, רואים שיש סיפור מאחוריה.

למה היא מיוחדת אתה שואל? למה היא כל כך מיוחדת?

היא עמוקה. היא אחת כזו שירד ממנה דם, לא סתם צלקת שנותרה מחתך, לא כמו כאלו מחתכי נייר, שמקיפות את אצבעותנו אחרי שדפדפנו ביותר מדי ספרים. היא אחת כזו שנשפכו ממנה ליטרים.

לאן כל הליטרים האלו זרמו? אתה באמת רוצה לדעת?

הם זרמו יחד עם הדמעות שלי, לא שהיו הרבה. לא, לא. היה יותר דם מדמעות. אבל השפך של שני הנוזלים הגיע למקום אחד. זו מעין בריכה כזו. מגיעים אליה בסוף המסלול, בסוף המשחק, כשכבר אין לאן לפנות, ואתה מוצא את עצמך על גשר חצוי, מעל בריכת הדם והדמעות ואין הרבה ברירות.

אני רוצה שתדע שלאחות את הלב שלי בחזרה לקח הרבה זמן, וכן, גם עכשיו, חצי שנה אחרי, הוא אמנם שלם, אבל חתיכה ממנו, חתיכה קטנה, נותרה אצלך.

יכול להיות שאתה מחזיק אותה חזק ביד, בכל צעד מהדק יותר את האחיזה, כדי לא לשכוח, לא לשחרר. יכול להיות ששמרת אותה באיזו צנצנת, אולי היא בודדה שם, אולי מקיפות אותה עוד חתיכות נוספות מלבבות נוספים. אני רוצה לקוות שזה ככה, כדי שלפחות לא תהיה לבד. עצוב להיות לבד, היא תשקע במחשבות.

ויכול להיות שפשוט זרקת אותה איפשהו, באיזו פינה והיא עכשיו זרוקה לה מלוכלכת ועטופה בזיהומי היום-יום שממשיכים ועוברים עליה. אולי מישהו אסף אותה כמו חיה בודדה, ריחם עליה ולא יכול היה להישאר אדיש. אני מקווה שאת בבית טוב עכשיו חתיכת לב שלי. אצלי את כבר לא.

אני רוצה שתדע שבחיים לא פגעו בי כמו שאתה פגעת בי, שהמערבולת המטורפת והבלתי פוסקת הזו שהכנסת אותי אליה לא משתוות לשום דבר שעברתי בחיים האלה.

כשהצעת לי לצאת בפעם הראשונה ואז לא דיברת איתי, כשאחרי כל אכזבה ממך וכל פגיעה וכל שברון ניסית והצלחת לכבוש אותי בקסם האופייני רק לך, כל אלה רק הפכו את הכל ליותר גרוע, ליותר קשה.

אני יודעת שאני לא צריכה להתנער מאחריות. נכון, אתם בוודאי שואלים למה המשכת? איך נתת לכדור השלג הזה למשיך להתגלגל ולגדול? אבל הפעם אני רוצה, רוצה להתנער מאחריות, רוצה להפיל הכל עליך, לשים עליך את כל המשקל כדי שתרגיש מה זה כובד, שתרגיש איך התחושה להסתובב כל היום עם עוד 20 קילו של עצב, דכאון, אכזבה ואהבה אין סופית.