פרק ראשון.
חוזרים למקורות, רק כי אי אפשר להיפרד
אף פעם לא הייתי אדם אמיץ, או אדם שאוהב להתבלט בשטח. ניסיתי תמיד ללבוש בגדים כמו שכולם לובשים, לדבר כמו שכולם מדברים ולנהוג במכונית סטנדרטית. כמו שכולם נוהגים.
באותו יום ראשון, הרגשתי שאני צריכה לבלוט מעל כולם. קיוויתי שכך החיפוש שלו אחריי יהיה קצר.
הסתכלתי פעם אחרונה על השמיים שנראו בהירים ונכנסתי לתחנת רכבת שנמצאת סמוך לביתי, מיישרת את שמלתי האדומה ובודקת במראה הקטנה שבתיק שלי שהאיפור לא נמרח.
רק לחכות. רק לחכות. חזרתי בראש על צמד המילים האלה כשהטלפון שלי צלצל והבהיל אותי.
נטלי. כך היה כתוב על הצג.
"נו?" ישר צעקה בהתלהבות, מבלי לחכות בכלל ל-'הלו?' שלי. "הוא הגיע כבר?"
נאנחתי ארוכות והסתכלתי לצדדים בפעם המיליון באותה דקה, "אם תתקשרי כל שניה ותפריעי לי, בחיים אני לא אדע אם הוא בא!" התלוננתי בפניה.
"טוב, אני מנתקת," היא נשמעה נעלבת, "פרטים אחר כך!" ניתקה לפני שיכולתי להוציא עוד מילה מפי.
הספסל שעליו ישבתי כבר התחיל לקבל את הצורה של הישבן שלי מישיבה מרובה עליו, והזמן עבר כל כך לאט שהייתי בטוחה שהשעון נתקע.
הוא לא יגיע. הוא שכח, בטח שהוא ישכח, עשר שנים עברו מאז. אני כזאת מטומטמת! החלטתי לחסוך לעצמי את הבושות ומחקתי את האודם העדין ששמתי על שפתיי. יצאתי החוצה אל הרחוב ההומה כשאני מתירה משיערי את הסיכה ששמתי, נותנת לתלתליי הסוררים לקפוץ לכל עבר בפראות.
"מונית!" צעקתי וחיכיתי שישמעו את קולי בין כל קולות המכוניות. מונית צהובה נעצרה לידי ברגע שהרמתי את ידיי אליה ופתחתי את הדלת.
אולי בכל זאת הוא הגיע? הסתובבתי בפעם האחרונה לכיוון הכניסה הגדולה של תחנת הרכבת כשאני רגל אחת כבר בתוך המונית. כנראה שעשר שנים זה יותר מדי.
לפני עשר שנים...
"פרח?" שאלה ארבל עם חיוך ילדותי על שפתיה.
הוא הגיש לה את הפרח בחיוך משל עצמו, "כן, פרח. קחי."
"ואיך יש לך פרח כזה יפה?" שאלה ארבל בספקנות ולקחה את הפרח מידו, בוחנת אותו מכל כיוון.
"פרח יפה, כדי שתזכרי אותי. תמיד." החיוך הזה שלו כבש אותה כבר מאז שהם הכירו, כששיחקו ביחד בגן השעשועים והוא עזר לה לקום מהחול אחרי שירדן דחפה אותה. חיוך מיוחד כזה, חיוך שהעיניים הירוקות שלו מחייכות ביחד עם השפתיים.
הוא היה גדול ממנה, בן עשר כשהיא רק קטנטנה בת תשע. אף אחד לא העז להציק לה יותר בילדותה, הוא שמר עליה אז.
"טוב," החזיקה בידו והם המשיכו ללכת אל עבר עץ האלון הגדול שהיה מאז ומתמיד העץ שלהם.
אדם נאנח ארוכות והתיישב למרגלות העץ. "אל תהיה עצוב," אמרה לו ארבל והתיישבה לידו, "זה שאתם עוזבים, לא אומר שניפרד."
"לנצח," הוא אמר לה והחזיק בידה הקטנה. אהבה ראשונה ותמימה של ילדים.
לפתע היא עזבה את ידו וקמה במהירות כשחיוך על פניה, "יש לי רעיון!" קפצה.
אדם הסתכל עליה מבולבל, מחכה שתמשיך.
"עוד עשר שנים ניפגש, בשש בערב, כמו תמיד." חייכה וחיכתה לתשובתו.
הוא עיקם את אפו וקם ממקומו גם הוא, "עשר שנים זה יותר מדי."
"אבל עוד עשר שנים אתה תוכל לבוא לבקר אותי, לבד, בלי ההורים," היא אמרה, מכניסה בו קצת היגיון.
"מתי זה עוד עשר שנים?" שאל אותה, מהרהר.
היא לקחה ענף עץ קטן מהרצפה והתיישבה על החול. "בוא נראה..." התחילה לקשקש עם הענף מספרים על החול. "אם אנחנו בשנת אלפיים ואחד, עוד עשר שנים זה יצא..." המשיכה להרהר ולקשקש, "אלפיים ואחד עשרה," חייכה אליו.
"אבל... זאת שנה ארוכה," המשיך אדם כשהסתכל על ארבל בהערצה על חוכמתה.
"ביום שבו יתחלף השעון מחורף לקיץ, בשעה שש, בשנת אלפיים ואחד עשרה ניפגש," היא הסתכלה לשמיים בחיוך ואז העבירה את מבטה אליו.
"בתחנת הרכבת הקרובה," הוא המשיך אותה.
"למה דווקא שם?" החזירה את עיניה לשמיים הבהירים.
"ככה תוכלי לבוא לקחת אותי כשאגיע," חייך אליה.
הם נשכבו זה לצד זה על החול, מביטים בשמיים הבהירים. "אל תשכח," הפנתה לכיוונו את ראשה. "בחיים לא," החזיר לה בחיוך והסתכל עליה. אדם התקרב לארבל במהירות ונשק לה על שפתיה לפני שיהיה מאוחר מדי.
"איכס!" אמרו שניהם יחד, מנגבים את השפתיים שלהם בגב ידיהם, צוחקים.
וכך הם נפרדו. היא נשארה בצפון הרחוק והוא עבר למרכז, רחוק מאהבתו הצעירה.
אלפיים ואחת עשרה, היום שבו מתחלף שעון החורף בשעון קיץ, שבע בערב, תחנת הרכבת הקרובה...
"ארבל!" שמעתי צעקה מאחוריי כשכבר הייתי בתוך המונית. עצרתי לרגע, מסתכלת לאופק, תוהה מה אני אראה כשאסתובב.
"אדם..." לחשתי כשהסתובבתי אחורה. אדם עמד מולי, מחייך את החיוך המקסים הזה שלו. אותו חיוך כמו תמיד, שהניצוץ בעיניים תורם לחיוך. העיניים הירוקות שלו הביטו בי ובחנו את גופי במשך כמה שניות מביכות.
"עשר שנים, אה?" שילב ידיו בחיוך והמשיך להסתכל עליי.
תגידו רגע, על מי אני עובדת? מאז שאני בת 15 אני בבלוג הזה, אי אפשר להיפרד סתם ככה
הסיפור יהיה פה, הבלוג השני הוא סתם שטויות
מקווה שאהבתן, ההמשך מעניין ;)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
יערונת.