"עשר שנים, אה?" שילב ידיו בחיוך והמשיך להסתכל עליי.
"איחרת," מלמלתי אליו. שוכחת לרגע מה מטרת המפגש הזה. הוא גדל כל כך, השתנה. אך עיניו נשארו אותן עיניים ירוקות שסיקרנו אותי גם כשהייתי בת תשע.
"גדלת," אמר את מה שעבר בראשי והסמקתי קלות. הוא התקרב אליי והגיש לי פרח. אותו ורד אדום שהגיש לי בפגישה האחרונה שלנו לפני עשר שנים.
"פרח?" חייכתי אליו כשזיכרונות מתוקים הציפו אותי.
"פרח יפה-"
"בשביל שאני אזכור אותך?" קטעתי אותו, מנסה להשלים את משפטו.
אדם נראה מבולבל לרגע ואז צחק צחוק משחרר, צחוק בוגר, "האמת שהתכוונתי לומר פרח יפה, לילדה יפה. אבל גם זה הולך."
הרגשתי ששמלתי האדומה ופניו הסמוקים משתלבים יפה ביחד. לקחתי ממנו את הפרח ואמרתי לנהג המונית שהוא יכול ללכת.
המשכנו לעמוד כך, אחד מול השניה בשתיקה. אני בחנתי אותו והוא בחן אותי, אני בטוחה בזה.
"אז..." התחיל לומר ונעצר.
"התגעגעתי," לחשתי אליו בחיוך קטן, מבויש. לפתע הוא זרק את התרמיל הגדול שהביא איתו על הרצפה ומשך אותי אל בין ידיו, מחבק.
"למרות שעברו עשר שנים, אני מרגיש שאני מכיר אותך כל כך טוב," לחש לאוזני, מעביר את אצבעותיו בין שיערי. פתאום המרגש של חיבוקו הרגיש לי מיוחד, באמת עברו עשר שנים. ידיו היו כל כך גדולות וחזקות לעומת הידיים הקטנות שהיו לו לפני עשר שנים, וחזהו שעליו הנחתי את ראשי היה כל כך נוקשה ושרירי.
"אדם," הרחקתי את עצמי ממנו והסתכלתי שוב על פניו. מוזר לי פתאום. מוזר לי שהוא באמת לא שכח והנה, אחרי עשר שנים שלא התראינו אנחנו נפגשים שוב. העברתי את אצבעותיי על פניו, משרטטת את תווי פניו הגבריים, מעבירה את ידיי על לחיו. הוא חייך אליי שוב, והפעם הבחנתי בשתי גומות שנוצרו בצידיי שפתיו. בפינות של עיניו נהיו קמטים קטנים כאלה של צחוק, של אושר. מפתיע אותי איך כל פעם מחדש אני נדהמת בכמה הוא גדל.
"גלידה?" שאל והושיט לי את ידו, כמו שהיינו הולכים כשהיינו ילדים.
הסתכלתי על ידו והרמתי את מבטי חזרה אליו, "אדם, אנחנו כבר לא ילדים." כשאמרתי זאת הוא הוריד את ידו והתחיל ללכת. "שלא תבין אותי לא נכון," המשכתי, וניסיתי להדביק את צעדיו, "במקום כזה קטן, אם נחזיק ידיים יחשבו שאנחנו ביחד."
הוא נעצר והסתובב להסתכל עליי. שום חיוך לא נראה על פניו. "וזה מה? מבייש אותך שיחשבו את זה?" שתקתי. לא ידעתי מה לומר. חיפשתי את המילים כדי שזה לא ייצא פוגע.
החיוך חזר אל פניו, "אני צוחק," אמר והמשיך ללכת. מה הלך כאן הרגע? אני לא מבינה אותו. "נו, את באה? אני צריך לספר לך משהו." אמר לי כשלא זזתי ממקומי. התחלתי ללכת לצידו בשתיקה עד שהגענו לחנות הגלידה.
"ארבל! מה נשמע?" שאל אותי רונן, מנהל החנות, "באת לקחת משכורת?" שאל שוב, מבלי לחכות לתשובתי לשאלתו הראשונה. רונן היה איש מבוגר בן שישים שקנה את הגלידה כשהייתי בת חמש-עשרה והסכים להעסיק אותי מאז. אהבתי אותו מהרגע שהגיע לפה, ותמיד היה מוסיף לי מאה או מאתיים שקלים למשכורת. "מתנת החודש" היה קורא לזה.
העברתי את מבטי לאדם, "אני עובדת פה," הסברתי בקצרה. "לא תודה, באנו לקנות גלידה," חייכתי אליו.
רונן העביר את מבטו ממני לאדם ובחזרה אליי, קורץ. הרגשתי את לחיי מאדימות שוב. "הולם אותך אדום," שמעתי את קולו של אדם ושמתי לב שהוא בוחן אותי. נתתי לו מכה קטנה על הכתף והסתכלתי לכיוון הגלידות.
"על מי את עובדת?" אמר שוב אדם. הסתכלתי עליו בבלבול וראיתי שהוא מחייך, כמו תמיד. "את בסוף תבחרי גלידת וניל, כמו תמיד."
ממבט מבולבל מבטי נהיה מופתע ואז חיוך עלה על פניי, "זכרת," אמרתי לו בחיוך והסתכלתי אל עיניו. מהרגע שהגיע, כל בהייה בעיניו של יותר משניה גרמה לי לשכוח לרגע את עצמי ולהיכנס לעולם שכולו ירוק. התנערתי לרגע ושמתי לב שאדם כבר הזמין לנו את הגלידות. הוצאתי מהתיק השחור הקטן שלי את הארנק ומתוכו שטר של עשרים שקלים להגיש לרונן. למרות שעבדתי בגלידרייה, אף פעם לא לקחתי גלידה חינם. רונן תמיד היה אומר לי 'את בת בית פה, את יכולה לזלול את כל הגלידה שאת רוצה, בכל מקרה את נשארת דקיקה כמו אמא שלך' אבל אף פעם לא לקחתי. ככה לא חינכו אותי.
הגשתי את השטר לרונן כשאדם תפס את ידי. "נראה לך?" מבט מבועת נראה על פניו, "אני מזמין."
התיישבנו בשולחן הפינתי, אותו שולחן זוגי שנמצא צמוד לחלון, משקיף על החצר האחורית של הגלידרייה שבאופן מפתיע הייתה מלאה ירוק ופרחים לעומת ערמות של זבל וגלידה מרוחה על כל הרצפה. אכלנו את הגלידה בשקט. מדי פעם הרמתי את מבטי אליו וראיתי אותו מוריד את מבטו ממני, מן משחק כזה שעשינו עד שסיימנו את הגלידה.
"באנו לאכול גלידה ולהשלים פערים," התחיל אדם לומר כשנשען לאחור על כיסאו. "במקום זה, אנחנו פשוט אוכלים גלידה בלי שום פער שהשלמנו," שוב חייך. החיוכים האלה שלו, אותם חיוכים עם העיניים, אין מה לעשות שלבנות ישראל קשה עם חיוכים כאלה. במיוחד לי.
נשענתי גם אני על כיסאי לאחור, "אמרת שאתה רוצה לספר לי משהו."
ברגע שאמרתי את המשפט הזה, חיוכו ירד ופניו נהיו קודרות. משהו בניצוץ הירוק הזה בעיניים שלו כבה.
"ארבל..." התחיל ואז לקח נשימה עמוקה. הוא נראה מהורהר, כאילו הוא מנסה למצוא את המילים הנכונות לומר לי דברים מסוימים. "אני צריך לספר לך משהו על אדם." הוא בהה בעיניי בחשש, יכולתי לראות את החשש בעיניו. הוא אמר 'אדם', הייתי בטוחה בזה.
הסתכלתי עליו כמה שניות ואז חייכתי, "או שאתה השתגעת לגמרי ואתה מתחיל לדבר לעצמך, או שפשוט אתה מדבר על טל."
"לא, אני מדבר על אדם," חזר על עצמו ובאותו רגע הייתי בטוחה שהוא באמת השתגע.
הנדתי את ראשי לשלילה, "אתה אדם."
"אני טל," אמר במהירות.
כיווצתי את גבותיי ושתקתי. לא הגיוני, זה לא טל, זה אדם. בעצם... אחרי עשר שנים אני כבר לא יכולה להיות בטוחה שזה הוא. אלה אותן עיניים ואותו חיוך אך מצד שני גם לאחיו התאום היו את אותן תווי פנים בדיוק. "אתה לא טל," אמרתי בסופו של דבר מסתכלת עליו בחשדנות.
"אני טל, ארבל, לא הייתי משקר לך," הוא הסתכל עליי שוב ובחן את פניי בפעם העשירית באותן דקות, מחכה לראות את תגובתי.
זה טל. לא הגיוני. איזה חצוף! איך הוא העז לשלוח את אחיו התאום לפגוש אותי ולא להראות את פניו פה. הסתכלתי על טל בכעס, עכשיו בוחנת אותו בצורה אחרת. "אדם אמר לך לבוא?" שאלתי בסופו של דבר.
"הוא..." התחיל לומר ואז נעצר, מגרד בראשו, חושב.
קמתי ממקומי בכעס, "תגיד לאדם שאלה היו אחלה של עשר שנים ואולי הפגישה הזאת לא הייתה צריכה להתקיים בכלל! ואם הוא חוש-"
"ארבל..." שמעתי את אדם מלמל לעצמו, קם אחריי.
"אל תקטע אותי!" הרמתי אצבע לכיוונו, "ואם הוא חושב שהוא יוכל לנסות להשיג אותי אחריי הזוועה שהוא גרם לי להרגיש עכשיו הוא ממש טוע-"
"ארבל!"
"אבל ממש טועה! ואני בכלל לא מבינה אותך טל, איך באת לפה והסכמת לשטויות האלה ובמשך שעה שלמה אני חשבתי שאתה אדם!" התחלתי להתהלך מול פניו הלוך ושוב מרגישה את פניי מתלהטות והפעם לאו דווקא בגלל המבוכה. "הבאת לי פרח כמו שאדם הביא בפגישה האחרונה שלנו, אמרת שהתגעגעת אליי וגרמת לי לחשוב שאתה אדם!"
"ארבל!"
"אם חשבתי לחזור לדבר עם הבנאדם הזה רק כי הוא היה חשוב לי לפני עשר שנים אז אני חוזרת בי, כי כנראה שעשר שנים באמת משנים בן אדם!" לקחתי את התיק השחור שלי ופניתי ליציאה מהגלידרייה. אפילו המחשבות שלי התלהטו ובין הצרחות של מחשבותיי שמעתי את אדם קורא לי. או טל. מה זה משנה עכשיו.
"יופי, גשם." מלמלתי לעצמי בזמן שפתחתי את דלת הגלידרייה ויצאתי לרחוב השקט אך הגשום. רק בישראל יכול להיות מזג אוויר הפכפך כזה. העיקר החליפו לשעון קיץ. המקום האחרון שאני רוצה להיות בו עכשיו זה בגלידרייה, להיות במקום סגור עם טל כשאני כל כך רותחת מזעם לא עזר לעצבים שלי לעבור והעדפתי להתקרר ולהיות חולה במיטה שבוע מאשר להישאר שם.
"ארבל!" שמעתי אותו צועק ואת צעדיו שנוקשים בשלוליות המים מתקרבים יותר ויותר.
הוא נעצר לידי תוך שניות ספורות ותפס בידי, "עזוב טל, היה ונגמר, היה בכל זאת נחמד לראות אותך אחרי עשר שנים," חייכתי אליו חיוך מריר והמשכתי בדרכי.
"הוא מת."
ועוד פרק עבר!
אני מרגישה כאילו אני חוזרת להתחלה כשכולם רק נכנסים לבלוג לראשונה ואף אחד לא מכיר אותו
אני בטוחה שהמון בנות שקראו כאן נעלמו כי בכל זאת שנתיים עברו וכל אחד נמצא בשלב אחר של החיים (להלן: צבא)
אבל שמחתי לקרוא על בנות שחזרו כמו נויה שהתגעגעתי אלייך המון ואדווה שלא חשבתי שתזכרי בכלל את הבלוג!
תמשיכו לחזור בנות יקרות, זה כיף לדעת שאתן עוד פה
אוהבת, ושבת שלום
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
יערונת.