האמת העירומה של הגרה, שבשום מקום לא גרה
אנשים חושבים לפעמים שאני סנובית. אז ממש לא. פשוט אין לי כח אליהם |
| 11/2007
.
השעה עכשיו חצות וחמש דקות, מה שאומר שלשמחתי הרבה עבר היומולדת שלי שאין דרך אחרת להגדיר אותו טוב יותר ממיותר. פשוט יום מיותר. ועצוב. כמה שעצוב, אי אפשר לתאר בכלל. איך כשהיינו ילדים היינו מצפים בכיליון עיניים שזה יגיע, ושאמא תכין עוגה- במקרה שלי סבתא כי אם אמא היתה מכינה עוגה זה היה נגמר בשריפת ענק ובפינוי של כל הדיירים מהבניין במקרה הטוב. אני תמיד אומרת לה שהיא צריכה להתרכז בדברים שהיא טובה בהם- שמלות כלה למשל ולא לנסות להוכיח את עצמה כל פעם מחדש בדברים שפשוט אין לה מושג בהם. אני זוכרת שהייתי קטנה, היתה לה איזה יציאה והיא החליטה שהיא מכינה לנו לארוחת ערב פונדו. נהייתה לי צרפתייה פתאום.. מה קשור פונדו?! כמובן שאבא יצא עליה בטירוף כי הוא עם הכולסטרול שלו, הדבר האחרון שהוא צריך זה את החוסם עורקים הזה. אבל למה להרחיק לפונדו? גם כשהיא ניסתה להכין אורז הכי פשוט בעולם היא נרדמה בסלון וכל המים נגמרו והתחיל עשן כבד בכל הבית. אתם מבינים עם מה אני צריכה להתמודד?! בכל אופן נחזור רגע ליומולדת ולעוגות של סבתא..אז כשהייתי ילדה סבתא היתה מכינה מכינה עוגה טובה כזאת ומושקעת עם ציפוי שוקולד וסוכריות צבעוניות למעלה וכתובת "מזל טוב עד מאה ועשרים". מי בכלל רוצה לחיות עד מאה ועשרים? עד עשרים אין לי מושג אם אני אגיע במצבי...סתם, אין צורך להסחף ולהכנס לדרמות עכשיו. לעשרים אני אגיע אבל השאלה מה יהיה אחרי. 20 שנה נראה לי זמן טוב וממצה במיוחד להיות פה. אבל כרגע אני בת 17 (ויום) וכשאני חושבת על היום שהיה לי פשוט בא לי לבכות. זה התחיל בהשכמה בבוקר- למה להעיר אותי?! ביקשתי בפירוש שיתנו לי לישון, אמרתי לאמא שהמתנה הכי יפה שהיא יכולה לתת לי זה להרשות לי לא ללכת לבית ספר היום. ממש לא התחשק לי הפסטיבל המיותר הזה שידעתי שיכינו לי עם כל הבלונים והשטויות. עברתי את הגיל. אז להפתעתי הרבה, אמנם אחרי מסע שכנועים, היא הסכימה. בתנאי אחד. שאני אלך איתה ועם בן זוגה היקר (בנוהל אני לא מציינת את שמו כי הוא פשוט לא ראוי לכך) ובנו ההזוי לאכול צהרים ביחד. לא משנה איפה, בכל מקום שאני רק אבחר. זה יומולדת וצריך לחגוג. מי החליט בדיוק??? ואם בא לי ביומולדת שלי דווקא להסתגר בחדר, לשמוע מוזיקה כל היום מתחת לשמיכה, לנגן בצ'לו, לכתוב קצת, לעשות מרתון סרטים בדיוידי ובערב ללכת לשבת על הבר ולשתות קצת לבד? ככה התחשק לי ל"חגוג" אבל מי שואל אותי בעצם משהו בבית הזה. אז בשמונה לפנות בוקר היא מעירה אותי עם עוגה קנויה (כבר אין לי סבתא שיכולה לאפות לצערי הרב) ונר צורח ומתנפלת עלי שאביע משאלה. באמת מעניין אותי איך היא היתה מגיבה למשאלה שלי...כמובן שצרחתי עליה שתעוף מהחדר שלי במיידי והיא עוד רגע התחילה לבכות ושאלה למה אני כל כך רעה אליה. לא היה לי כח אפילו להכנס לזה ופשוט קמתי ונעלתי אחריה את הדלת. שמעתי ששלושת המוסקטרים יוצאים מהבית וכמובן שלא היה מצב להרדם שוב אז קמתי. סיננתי את כל המטרידים שלא הפסיקו להתקשר ולשלוח הודעות- האם יש דבר בזוי יותר מהודעת מזל טוב באס אם אס??? בחיי שעדיף להתעלם מלשלוח הודעה כזאת. אנשים מסכנים. אז את הבוקר העברתי במרתון העונה החמישית של "עמוק באדמה". איזה סדרה גדולה זה לא יאמן. מדכאת בטירוף אמנם אבל אלה החיים לא?! בצהרים היא הגיעה וצרחה עלי למה אני לא לבושה ו"שהרי קבענו לצאת לחגוג". מי קבע בדיוק? לא הסכמתי בשום אופן לצאת מהבית, היה קפוא בחוץ ולא הפסיק לרדת מבול. הסכמתי שנזמין אוכל הביתה. אחסוך מכם את החוויה של לשבת 4 אנשים במטבח כשהתקשורת היחידה ביניהם היא "תעביר לי את האורז בבקשה". כיף גדול. את אחרי הצהרים העברתי בשינה למרות הקושי הגדול להרדם אחרי ארוחה עשירה במונסודיום גלוטומט. מזעזע. כשקמתי היו לי 20 שיחות שלא נענו (אני לא מגזימה) מנעמה והודעות היסטריות ובדיוק שהתכוונתי להתקשר אליה היא הופיעה בדלת.
| |
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: