אני יושב בחדר, והעולם דולק סביבי.
אני מרגיש, חש, שומע את כולם בתוך עצמם.
אבל בעצם, ההרגשה היא טפלה, קרה, חסרת משמעות.
לעולם החיצון אין קשר לעולם הפנימי, והמעבר הדק ביניהם שרוי בתוהו ובוהו.
לא מבין מה עובר, מה ניהיה , מה משתנה.
ריק.
מרגיש חסר משמעות.
אם בטרם הגיע הזמן ללכת, אלך, אף אחד לא ירגיש בכך.
מנסה לרדוף אחרי חומריות, מה שבאמת עושה לי טוב. אבל רק ליום יומיים.
התקופה בין "הטוב הזה" מוצפת ברגעי מתח, ציפייה לדבר, אבל עד כמה חשוב הוא - הדבר?
ריק.
כמה אפשר לרדוף אחרי כסף? ועוד כסף?
אני מסתכל על עצמי, ועוצם את עיני.
משפט שלמרעית עין לא הגיוני, אך בעצם הוא אומר, שלמרות שאני נגעל מאותה הדמות שאני רואה,
אני בוחר להמשיך לעצום את עיני ולהתקדם למטרה.
ריק.
מצבי הרוח שלי הם קיצוניים, בצורה מטרידה.
ואני פשוט לא מצליח לדבר, להוציא מילה.
למרות שאני יודע שזה לא יעזור.
אף אחד לא יכול לעזור לי.
היום ששמעתי אותה. הלב והראש התנפצו לרסיסים. קטנים קטנים
ואז ששמעתי אותו. הרגשתי שאין טעם שמילים אלו תצנה לי מין הפה.
חבל
מבולבל. המחשבות לא עוזבות.
וכל הזמן זו אותה תחושה
אני לא יכול לישון בלעדייך.
למה באת, למה הגעת
היה כל כך רגוע כאן לפנייך.
והדמעות שאני בוכה
לא מכאב, לא משמחה ולא עצב
רק מזכירות לי את העובדה
שאני חי בעצם.
הרגשה משונה
כמו לפני נפילה
זה הלב שנכנע, אה אה.
על כל הטוב ולרע
אין להיות חלש
אוהב אותה
ואלה הסודות של חיי
אתם לא תגלו לעולם
כל עוד אכסה את פניי
איש לא יראה
את השריטות
המתחבאות מתחת לסודות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
