אני כאן כותב את זה, בשביל עצמי, לא מצפה לתגובות, ולא ליחס מיוחד. הכתיבה, משחררת בי משהו, איזה כובד כזה שצריך להוריד. הצליל הדק של כפתורי המקלדת, מרגיע, וכעת, שהבית ישן, והאורות מכובים אני נותן לראש שלי לזרום במחשבות. ושהמחשבות מתחילות לזרום, הדברים הפחות טובים צפים למעלה, כמו חרא, אז החלטתי לשבת ולכתוב.
בזמן האחרון אני נתקל בסיטואציות שבהן אני יותר מידי חושב, מה אחרים יגידו, מה אחרים יחשבו אם, וזה מתבטא בהמון דברים.
מאז היסודי, מקרים, ודחיות שחוויתי מלווים אותי, ולא נותנים לראש שלי לרוץ פתוח, ולהיות אני במאה אחוז. תמיד צריך להתחשב, לפחד, לא להיות בטוח.
אז השנה, התחלתי לשנות את העניין הזה. אני מבין כמה זה גרוע, אבל עדיין קשה לצאת מדפוסי התנהגות שבהם הייתי שרוי במשך זמן כה רב.
אז אני לא אוהב מה שכולם אוהבים. אני גם די מודה בזה (משחקי מחשב, פיסיקה וכו'), אבל עדיין, כאילו מתנצל, ואני עושה את זה כול כך מהרגל שאני לא שם לב לכך.
במראֵה שלי, עדיין, הדבר הראשון שאני חושב עליו שאני מסתכל על עצמי במראה זה מה הם חושבים. מה אתם. ואתם יכולים להגיד שלכם זה לא חשוב מה אנשים ארחים אומרים, אבל אני יודע שכן.
אוף אני מדבר שטויות...
אחרי כמה שיחות נפש בעניין עם החברה הכי טובה שלי, אם אתם רוצים שם תשאלו אותי באופן אישי, אני מתחיל להבין שככה, אני לא יכול להמשיך יותר.
טוב חוץ מהפריקה כאן למעלה, עוברת עלי תקופה אמיפלנטית (זה אומר ככה ככה, נו שפה גבוהה תמיד מוסיפה), מצד אחד, ברגע שהצבתי לעצמי מטרה אני משיג אותה, אבל באותו זמן שאני רץ לעבר המטרה, הנושאים היותר מובנים מאילהם נשחכים, ההתנגהות בלימודים לא כמו שהייתה פעם, למרות שיש שיפור, היחסים ביני לביני המשפחה שלי לא מזהירים, נו שיהיה. השיעמום מבחינתי הוא האויב הגדול ביותר, ובשביל להפיג אותו, אני הרבה פעמים מוצא את עצמי מעביר את השימעום במשהו זול, שבא מהר, מזריק זריקת עניין ונעלם. ככה עוברים שעות על גבי שעות בבידור קל ומהיר, שמשאיר אחריו נפש ריקה, שהולכת לישון וקמה לשיעומם של מחרת.
בשלב הזה לא ציפיתי מאף אחד מכם להמשיך לקורא ואם אתם כן, סחתן. אז ככה, ידידה אחרת, עזרה לי להבין, שבכדי שהחיים יזרימו צריך לתת להם ליזרום, הכוונה שאם עד עכשיו, בכול פעם שנעלבתי נתתי למרוקאי העצבני להשתלט על המוח, להעלב, להיסגר וכמובן- לא לסלוח. השאיפה החדשה שלי היא לתת לדברים לעבור, היו מקרים שבדיעבד הבנתי שממש חיפשתי וחיכתי לריב, בכדי לפרוק כול עול. והיו מקרים שהעצבים היו מוצדקים, אבל כמעט כמו תמיד אני נוטה להגזים.
מלפטופ קטן, בלב עיר קטנה, אני.
פוסט מס' 90.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
